|
האניה האיטלקית "אומבריה" הטילה עוגן הרחק בים מול נמל יפו. תם המסע. עוד מעט-קט יתקרבו אל האניה ה"באראקות" – אותן סירות-משוט גדולות בהן נהגו הספנים הערבים להעביר את הסחורות מן האניות אל המזח – ויקחו עמהן אל החוף הנכסף את העולים ומטלטליהם הדלים. בשביל קבוצה אחת מבין החלוצים שבאו באניה, זהו סוף למסע ארוך, רב-קרבנות ורב-סבל שהחל כמה שנים קודם לכן. לא קשה לזהות את אנשי קבוצה זו, כי שונים הם משאר העולים בחזות-פניהם, בשערם הבהיר, בלבושם ובצליל שמותיהם הזר. הם יורדים אל החוף ואינם מבקשים דבר. רצונם הוא רק לעבוד ולחיות בארץ ישראל ואין הם בוחלים בשום מלאכה, אך עדיפה בעיניהם עבודת החקלאות. הם באו אל הנחלה אך אינם שואפים למנוחה.
השנה היא שנת 1923 . עם שוך גלי "העליה השלישית". אך סיפור המעשה מתחיל שנים אחדות לפני-כן – בשנת 1916 באטרדניה – כפר נידח אי-שם בקווקז. היה זה ספק-כפר ספק-עיירה, שמנתה 18,000 נפש. כולם נוצרים. ובקרב הנוצרים היתה כת של סובוטניקים מדורי-דורות, אך גם בתוכם היו כיתות ותת-כיתות שאחת מהן היתה של סובוטניקים "ציוניסטים" אשר עם חלב האם ינקו את האהבה לציון – ארץ התנ"ך. הם לא ידעו אל-נכון מה פירושה "ציון" זו, אך מסיפורי התנ"ך הצטיירה בדמיונם ארץ קסומה, אפופת סוד ומסתורין והם נכספו אליה בכל ליבם. הסובוטניקים הציונים מנו כ-20 משפחות. לבד משמירת השבת, גם לא אכלו בשר חזיר ולא שרו מזמורים נוצריים בבית-התפילה שלהם. הם נהגו לקרוא פרקי תנ"ך ובעיקר פרקי תהילים. סובוטניקים אחרים, כגון הבפטיסטים, נהגו רק לשמור על קדושת השבת, אך ביתר המנהגים לא נבדלו מהנוצרים.
הסובוטניקים הציונים החלו להתעניין יותר ביהדות, עליה קראו כה רבות בתנ"ך, אך באטרדניה לא היו יהודים כלל. היתה שם רק משפחה אחת של יהודי קראי בשם פנחס אליאסוב. היה זה סוחר עשיר ולו אשה, שני בנים ובת. זו היתה כל ה"קהילה" היהודית בכפר. הסובוטניקים החלו מקיימים קשרים עם משפחה זו, אך אליאסוב לא ראה את עצמו די מוסמך להסביר להם על עקרי היהדות ואולי גם לא רצה לעלות על עצמו את חמת אנשי הכפר והפנה אותם אל רב יהודי שהתגורר לא הרחק מאטרדניה.
היה זה רבו של הכפר ג'יגנאס – כפר של יהודים גרוזינים המרוחק כ-45 קילומטרים מאטרדניה. רב הכפר שאולוב נפגש עם הסובוטניקים פעמים אחדות, סיפר להם על הדת היהודית והסביר להם את התנ"ך. בהשפעת שיחות אלה החליטו חלק מהסובוטניקים-הציונים לעבור ליהדות. היה זה בשנת 1917. סובוטניקים אלה החלו לנהוג לפי מנהגי היהדות. הם התפללו בכיסוי ראש, שמרו על כשרות ואכלו מצות בפסח. 15 משפחות מתוך 20 משפחות הסובוטניקים-הציונים עברו, איפוא, ליהדות. הרב שאולוב נתן לכולם שמות פרטיים עבריים: וסילי נקרא עמנואל, דוסיה – דינה, סטיפן – אליהו וכו'. אחרי-כן הוא ערך למשפחות אלה בסתר ברית-מילה סמלי על-ידי הקזת דם ונתן להם תעודות. זה היה גיורן הראשון של המשפחות ומעברן המלא ליהדות. בן אחת המשפחות לא הסתפק בברית-המילה הסמלי ובהיותו בשדה הוא מל את עצמו ואך בנס ניצלו חייו....
עם מעברם הגלוי ליהדות הם החלו להרגיש מיד את טעם האנטישמיות. תושבי הכפר, שנהגו בהם סובלנות כל עוד היו נוצרים סובוטניקים, שינו את יחסם והחלו להציק להם בקריאות "ז'יד" ואף יידו בהם אבנים.
ימים של תמורות
אותם ימים היו ימים של תמורות ברוסיה. שלטון הצארים התמוטט ותחתיו בא שלטון הסובייטים. גם בכפר אטרדניה חלו שינויים. הגיעו אליו יהודים ועמם ספרות עברית ועיתון שבועי בשם "רסוויט" (עמוד השחר) בעריכת זאב ז'בוטינסקי. היהודים החדשים החלו ללמוד עברית ולתכנן את עלייתם לארץ ישראל. אליאסוב הבטיח לסייע להם ואף לעלות איתם לציון, אך תקוותו נכזבה עד מהרה. הבולשביקים נכנסו לכפר ועצרו שם 18 איש באשמת קונטרה-רבולוציה. בין העצורים היה גם אליאסוב. כל ה-18 הוצאו להורג בירייה.
מותו של אליאסוב לא ריפה את ידי היהודים החדשים. דומה, כי אפילו דבר רצונם לעלות לציון ארץ הקודש. בחיפוש אחר קשרים עם ציונים נותר קשר ביניהם ובין אוסישקין שישב באותה העת באודסה וטיפל בגיוס כספים ובהעלאת יהודים לארץ-ישראל. אחרי חליפת מכתבים בין קבוצת הסובוטניקים-היהודים לבין אוסישקין יצאה משלחת מאטרדניה לאודסה ובראשה מנהיג הקבוצה פיליפ טרסינקו. בפגישה עם אוסישקין הוא הציע להם כי אלו הרוצים לעלות לארץ-ישראל ימכרו את רכושם בכפר ויבואו לאודסה עם כלי החקלאות שלהם, כדי שיוכלו לעבד את האדמה בארץ-ישראל. בכסף שיושג ממכירת הרכוש אוסישקין ישכור עבורם אניה בה יפליגו לארץ-ישראל. ואכן, תשע משפחות מכרו את רכושן כדי לממן את נסיעתן לארץ-ישראל. המשפחות הן:
ביסטרנקו, גריביניוק, טרסינקו, פילין (שלוש משפחות), שרבקוב, סקוברצוב (שתי משפחות).
ממכירת הרכוש, שכלל סוסים ופרות, גני עצי פרי ובתים, הצטבר סכום של 950,000 רובל. בסוף שנת 1918 יצא טרסינקו שנית אודסה מסר את הכסף לאוסישקין. כעבור חודשים אחדים הודיע אוסישקין לקבוצה באטרדניה, כי אמנם שכר עבורם אניה אך בגלל המהפכה בוטלה העסקה. האניה לא תוכל לקחתם וכל כספם ירד לטמיון. אוסישקין הביע את בטחונו, כי יבוא יום והם בכל זאת יגיעו לארץ-ישראל.
ללא בית וללא רכוש
כך נותרו המשפחות באטרדניה בכפרם באווירה עויינת, ללא בית, ללא רכוש וללא כסף. קרובים ומכרים נתנו להם מחסה זמני. אך גם מהלומה זו לא הרפתה את ידיהם. הם החליטו לא להתבסס מחדש בכפר, אלא לנסות בדרכים אחרות להגשים את שאיפתם העזה לעלות לציון.
כאשר התברר להם, כי לא יוכלו להסתייע בגורמים מבחוץ, החליטו לפעול בכוחות עצמם. נודע להם, כי בטיפיליסי חי יהודי בשם ד"ר פייקין, המטפל בהגירת יהודים מברית-המועצות. אנשי הקבוצה החליטו לפנות איליו. שלושה צעירים יצאו לטיפיליסי כחיל חלוץ אשר בעקבותיו יצאו כל המשפחות על זקניהם, נשיהן וטפן.
בתחנת הרכבת נבינומיסק, הסמוכה לאטרדניה, הם שכרו קרון רכבת, העמיסו עליו את מטלטליהם המעטים ויצאו לדרך. לרוע מזלם נפטר ד"ר פייקין ימים אחדים לפני הגעת שלושת הנציגים לטיפיליסי וכך שוב נכזבה תקוותם למצוא עזרה לעלות לארץ-ישראל.
באותה עת התרכזו יהודים רבים בעיר הנמל באטומי, במטרה להפליג משם לארץ-ישראל. אנשי קבוצת הגרים מאטרדניה שינו את יעדם ויצאו בקרון הרכבת ששכרו לבאטומי. השלושה שיצאו לטיפיליסי הצטרפו אליהם אחר כך בבאטומי. בינתיים סגרו השלטונות הקומוניסטים את גבולות ברית המועצות ואסרו על יציאה
מתחומי המדינה. המוני האנשים שהיו מרוכזים בבאטומי נותרו ללא קורת גג וללא אמצעי קיום. קבוצת הגרים מאטרדניה הסתדרו בקושי בעבודה והתפרנסו בדוחק. בעיקר התקיימו ממכירת הרכוש הדל שהביאו עימם מהכפר. כמקום מגורים שימשו להם – כמו לרבים אחרים – סככות תחנת הרכבת. בתנאים קשים, בצפיפות, ללא תנאי תברואה נאותים, ובלכלוך מחריד חיו האנשים שנה תמימה.
בבאטומי קם ועד הגירה יהודי שהשיג דרכונים והיתרי יציאה. הדבר היה כרוך בתשלום לא קטן וכמובן נהנו מכך רק בעלי האמצעים שבקרב היהודים. מאוחר יותר נעצרו אנשי הוועד על ידי השלטונות הקומוניסטיים והוצאו להורג. האשימו אותם, כי הם מבריחים רוסים "לבנים" מתחומי המדינה.
אנשים רבים, בהם הגרים מאטרדניה, המשיכו לחיות חיי סבל, וכאילו לא די בכך פרצה בינתיים בעיר מגפת קדחת צהובה שהפילה חללים רבים. גם תשע משפחות הגרים מאטרדניה שלמו "מס" למגיפה – ארבעה מבני המשפחות מתו והובאו לקבורה בבית העלמין היהודי בבאטומי.
ההפלגה מבאטומי
אחרי מאמצים מרובים הצליחו המשפחות להשיג מקום באניה "בוקובינה" שיצאה מבאטומי לקונסטנטינופול (קושטא). הם הורשו לקחת עימהם לאניה רק את החפצים שיכלו לשאת בידיהם ואת כל השאר נאלצו להשאיר מאחוריהם על החוף. כך הם עלו לאניה ובידיהם רק צרורות בגדים. כך שמכל הרכוש שהביאו איתם בקרון בצאתם מאטרדניה, הם עזבו את חופי רוסיה כשבידיהם רק צרורות דלים. "בוקובינה" היתה מלאה במהגרים, בהם כ-300 משפחות יהודיות. כאשר הגיעה האניה לנמל קושטא התפזרו היהודים לארצות שונות. אלו שמגמת פניהם היתה ארץ-ישראל לא הורשו לרדת אל החוף. השלטונות התורכיים שיכנו אותם באניה רעועה שעגנה במפרץ. כאשר זו לא החזיקה מעמד והיה חשש כי תטבע, העבירו את העולים לאניה רוסית גדולה שעגנה במפרץ ללא שימוש. חצי שנה הוחזקו העולים באניה ולא הורשו לרדת אל החוף.
לאחר השתדלויות רבות של יהודים אזרחי תורכיה, הורדו כלואי האניה אל החוף ושוכנו בבית-עולים בקושטא. ועדת הגירה יהודית ניסתה להשפיע על העולים כי יוותרו על רצונם לעלות לארץ-ישראל והציעו להם לצאת לארגנטינה שם יחיו ויעבדו בחוותיו של הברון הירש. קבוצת הגרים מאטרדניה דחתה את ההצעה בתוקף. הם דרשו כי יאפשרו להם להפליג לארץ-ישראל, ולא יעדיפו לחזור לרוסיה.
יהודי קושטא סייעו לעולים כמיטב יכולתם, אך הבטלה העיקה עליהם מאוד. הם היו אנשי עבודה ולא הסכימו לאכול לחם-חסד. הם השיגו עבודה מכל הבא ליד ובעיקר בחווה החקלאית של פיק"א "מסילה חדשה" שהוקמה מכספי הברון הירש. חווה זו היתה מרוחקת כ-25 קילומטרים מקושטא. הגרים עבדו במרץ רב, כי עבודת האדמה היתה חביבה עליהם. עבודת הגרים נשאה חן בעיני אנשי החווה והם הציעו לגרים להשאר, לקבל חלקות אדמה ולהתיישב במקום. הגרים דחו את ההצעה. הם אמרו כי לא עברו את כל התלאות כדי לחיות בתורכיה והם חייבים להגיע לארץ-ישראל.
הם המשיכו לעבוד בחוות "מסילה חדשה", כאשר הם אינם מרפים ממאמציהם להשיג היתרי עליה לפלסטינה. בסופו של דבר הגיע הרגע המיוחל – הם קיבלו ממשלת המנדט הבריטי אישורי עליה לפלסטינה. בתחילת חודש ספטמבר 1923 עלו חלקם על סיפונה של האניה "אומבריה" בנמל קושטא והפליגו לארץ-ישראל והגיעו לחוף יפו ב-16 לחודש ספטמבר 1923 . הנותרים יצאו מקושטא כחודש מאוחר יותר ונחתו בחוף יפו ביום שמחת-תורה 2 בנובמבר 1923 .
סוף המסע אך לא סוף התלאות
חלק מהמשפחות התיישבו תחילה בתל אביב בשכונת כרם-התימנים ובשכונת הצריפונים ברחוב בלפור. הם עברו גיור שני (כהלכה) ע"י הרב הראשי הרב קוק ובהשגחת הרב אהרונסון. ניתוחי ברית המילה בוצעו בבית-החולים "הדסה" בידי ד"ר בראון. אך הישיבה בעיר לא היתה לרוחם. הם השתוקקו לעבוד בחקלאות. נודע להם כי לפיק"א יש אדמות בקיסריה.
שש משפחות יצאו לקיסריה. באותה עת גרו שם ערבים בוסניאקים – יוגוסלבים שקיבלו את דת האיסלם. אך בבוא הגרים לקיסריה התברר להם כי לא יוכלו לקבל אדמה מפיק"א מאחר ולא היו להם אמצעים לקניית ציוד חקלאי ולתשלום דמי חכירה. בלית ברירה החלו לעבוד כאריסים את האדמה שהיתה שייכת לכנסיה היוונית. שישים אחוזים מהיבול נמסרו לכנסיה ואילו הגרים הסתפקו בארבעים אחוז מתוצרתם בלבד. שנתיים וחצי ישבו שש משפחות הגרים בקיסריה, אך חרף חריצותם לא הצליחו להתקיים מהחלק הזעום של היבול שנשאר בידיהם. חלקם יצאו לעבודות מזדמנות במושבות הסביבה – בבנימינה ובחדרה. אחדים הצליחו לחכור אדמה מפיק"א ולהתקיים ממנה. החיים בקיסריה היו מלווים בהתנגשויות בלתי פוסקות עם ערביי הסביבה שעלו עם עדריהם על שדות היהודים והם נאלצו לא פעם להגן על עצמם ועל רכושם בחוזק יד. בשנת 1928 , כאשר החלה "אגודת נטעים" לנטוע פרדסים באזור חוות "חפצי-בה" שהוקמה ע"י אהרון אייזנברג בשנת 1906 , עברו הגרים לחוות "חפצי-בה". במרוצת הזמן התפזרו חברי קבוצת הגרים והתיישבו במקומות שונים בארץ.
זה סיפורה של עדה קטנה ונאמנה ששיתפה עצמה בבניין הארץ ובהגנתה. בניה עבדו בכל עבודה קשה ובתנאים הקשים כחלוצים. הם באו לארץ עם אחרוני אנשי העליה השלישית, אך משום מה נפקד סיפורם מסיפורי עלילות חלוצי העליה השלישית. רשימה זו באה למלא חובת-כבוד כלפי בנים נאמנים אלה לעמם ולארצם.
אליעזר ירושלמי
|
.jpg)
