עליות הגרים מרוסיה - ממקימי תשתית החקלאות בארץ ישראל

ארץ ישראל הייתה מאז ומתמיד מושא שאיפתם של אנשים בודדים וקבוצות ששאבו את כמיהתם לארץ המובטחת מקריאה בכתבי הקודש ומתוך אמונה דתית עמוקה. החל ממחצית המאה ה-15 החלו לבצבץ ברוסיה תנועות וכיתות שהטיפו להתקרבות ליהדות. בתחילת המאה ה-20 הצטלבו האינטרסים של התנועה הציונית עם השאיפות של בודדים וקבוצות של מתייהדים (גרים). מנהיגי תנועת "חובבי ציון" הבינו את הפוטנציאל הטמון באיכרים הרוסים הציונים ויצרו את התנאים לעלייתם ויישובם, תחילה בחדרה ובגליל ואחר כך במקומות אחרים בארץ ישראל. העלייה של הגרים מרוסיה (שבטעות נקראו ה"סובוטניקים") הגיעה לארץ בשני גלים עיקריים. הגל הראשון בתחילת העלייה השנייה (1895) והגל השני בסוף העלייה השלישית (1923). קודם שנטמעו לחלוטין בתוך המרקם של החברה היהודית הישראלית התמודדו משפחות הגרים בצורה מרשימה מול הקשיים שהציבה מולם החברה היהודית, ומול הקשיים הכלכליים, הביטחוניים, התרבותיים והאקלימיים של מולדתם החדשה. הגרים הרוסים השאירו את חותמם על החקלאות, הביטחון והתרבות הישראלית. מנקודת מבט גנאלוגית ניתן למצוא את צאצאי הגרים הרוסים במשפחות ישראליות מושרשות רבות. בהרצאה זאת נסקור את ההיסטוריה של עליית והתיישבות משפחות הגרים בארץ ישראל ואת השפעתם על תחומים רבים בעשייה הציונית. כמו כן נסקור את ההיבטים הגנאלוגיים הקשורים במשפחות הגרים והשתלבותם בעץ המשפחה הישראלי.
רוב החומר בהרצאה זו לקוח מתוך עבודת מחקרו המצוינת של פרופ' יובל דרור "הגרים הרוסיים בגליל בראשית המאה ה-20 " שפורסמה בקתדרה– לתולדות ארץ ישראל ויישובה, בהוצאת יד בן צבי ירושלים, טבת התשל"ט. השימוש בחומר באישורו של המחבר. יתרת החומר המוצג כאן הינו מתוך ידע אישי ומחקר פרטי שלי שנאסף במסגרת עבודת שורשים על משפחתי, משפחת גרים מרוסיה.
 

דברי פתיחה

בבוקר ערפילי וקר בשנת תרפ"א, יצא מביתו רודיון טרפימוביץ אגייב, ושם פעמיו לנהר. רודיון, איכר רוסי בן 37, לשעבר קצין קרבי בצבא הצאר ניקולאי, אב לשלושה ילדים קטנים, עכשיו מנהיג של קהילה נודדת קטנה בת כמה משפחות שעושה את דרכה בעצלתיים דרומה במורד נהר הדנייפר אל העיר אודסה.בגפו הוא יצא. התיישב על סלע סמוך לגדת הנהר הקפוא למחצה, שלף מתרמילו בקבוק וודקה ולגם לגימה הגונה. אחר כך הוציא מתרמילו תער גילוח וטבל אותו בוודקה. הפשיל את מעילו, מלמל תפילה חרישית ומל את עצמו בתנועה זריזה ובוטחת. חבש את הפצע בתחבושת רוויה בכוהל, לגם לגימה נוספת מבקבוק הוודקה ואחרי שהתאושש מהכאב הצורב חזר לביתו. ביומנו כתב: "היום 22 בחודש פברואר שנת 1921 - מלאתי את מצוות אלוהים השנייה".

בשבועות הבאים ישמש רודיון אגייב, בנוסף לתפקיד המנהיג, גם בתפקיד המוהל של הקהילה שהחליטה לזנוח את הדת הפרבוסלאבית ולעבור ליהדות. הוא ימול במו ידיו את כל הזכרים בקהילתו, כ-50 במספר, כולל את שלושת בניו, שני אחיו, ומבוגרים וילדים אחרים. הקהילה הקטנה הכינה את עצמה למסע הגדול לארץ המובטחת כמצוות האל את אברהם – "לך לך מארצך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך ואעשך לגוי גדול..."

הקהילה הקטנה של רודיון שהתהוותה על גדות הדנייפר, הייתה רק אחת מבין מאות קהילות דומות שבצבצו כפטריות לרוחבה ולאורכה של רוסיה מאז המאה ה-15 ועד סוף תקופת העלייה השלישית .

חלפו כמעט 90 שנה מאותו מאורע. צאצאיהם של רודיון, סבא אלישע, וחבריו מילאו את הארץ המובטחת ונטמעו בה "ולא נודע שבאו לקרבה".

נפלה בידי היום הזכות הגדולה להעלות על נס ההיסטוריה של ארץ ישראל ולספר את סיפורם ועל תרומתם של משפחות הגרים הרוסיים לתקומת העם היהודי בארצו הישנה. אלו שמילאו הלכה למעשה וללא פשרות את מצוות האל לאבי האומה – נטשו את בית אביהם, ארצם, תרבותם, ודתם והלכו לארץ המובטחת, למרות כל הקשיים והסכנות, לבנות אותה ולהבנות בה.
 

אילן גיא.
 

תנועת הגרות ברוסיה

ההתגיירות ברוסיה ובמזרח-אירופה מקורה, על-פי מקורות אחדים ,בכוזרים ;בקרב הגרים הייתה מסורת, שהם מצאצאי שבט דן שנדד וחיפש לו נחלה. אם אכן נכונה הגרסה בדבר יהדותם של הכוזרים, ראשיתה בממלכת-כוזר היהודית במאות השמינית והתשיעית, ויש עדות לקיומם של מתגיירי כוזר עד המאה הארבע-עשרה.
תחילתן של התנועות המוכרות לנו כקשורות ל"סובוטניקים" (שומרי השבת) הנוצרים הייתה, על-פי רוב המקורות היהודיים, במחציתה השנייה של המאה החמש-עשרה. כת בשם ה"כפירה הז'ידובית" התעוררה במחצית השנייה של המאה החמש-עשרה, בעיקר בקרב החברה הרוסית הגבוהה, במרכזים התרבותיים של רוסיה באותם הימים. המגע עם הסוחרים מרחבי העולם, בעיקר בערי-הנמל , הפגיש את החברה הגבוהה עם אמונות שונות, שמצאו באותה תקופה קרקע נוחה להיקלט בה בשל המחלות והמגיפות )אבעבועות שחורות בעיקר .( ה"יהודי זכריה" היה הבולט בין יוצרי הכת היהודית של אותו זמן ,והכמרים אלפסי ודניס הפיצו את תורתו ברבים. איוואן האיום רדפם עד חורמה והביא לחיסול הכת.

בראשית המאה השמונה-עשרה שוב החלו להופיע כיתות הקרובות ליהדות; עיקר פריחתן היה בימי יקטארינה השנייה, שדגלה בסובלנות דתית. גם באותה תקופה חדרה השפעת היהדות לחברה הגבוהה בעיקר. ה"דוחובורובים" (לוחמי מלחמת הרוח) יסדו את כת ה "מולוקנים" (שותי החלב). ברבות השנים התפזרו הפלגים המולוקנים בכל רחבי רוסיה. כיום נוהגים לחלקם לשלושה פלגים, שנתגבשו לאחר הגלגולים והרדיפות במשך השנים : ה"מולוקנים" ,ה"סובוטניקים" וה"גרים". מכאן אפוא, בלבול השמות" סובוטניקים" ו"מולוקנים", הקיים לגבי הגרים שהגיעו לארץ ישראל החל מסוף המאה ה-19. הללו השתייכו ל"גרים", אך כונו בדרך-כלל" סובוטניקים", ובספרות לעתים גם "מולוקנים," בעיקר משום ששם רוסי זה מוכר ומקובל, על אף שמייחסים אותו לנוצרים שומרי-שבת ולא לגרים.

בימי ניקולאי הראשון (1855- 1825) היו רדיפות שהכריחו רבים מאנשי הכת, על פלגיה, לברוח ממרכז רוסיה, בעיקר לקווקאז .בימי אלכסנדר השני חלה רגיעה ונפתחה תקופה של סובלנות דתית, אך בימי אלכסנדר השלישי, משנת 1883 ואילך ,שוב החלה תקופת רדיפות. לאחר-מכן בוטלו בהדרגה גזרות שונות שנכפו עליהם, עד שבוטלו לגמרי ב 1905 -. רדיפות אלה כוונו נגד שלושת הפלגים, אך לענייננו חשובים הגרים. רובם היו תחילה "סובוטניקים" נוצרים, בצורה זו או זו, ולאחר-מכן עברו ליהדות, כתוצאה מתהליך של רדיפות, ויכוחים דתיים, גירושים וכיוצא באלה. בדרך זו נוצרו במקומות שונים ברחבי רוסיה ריכוזי מתייהדים מרוחקים ומפוזרים. היו ריכוזים בצפון קווקז ופלכי אסטרכן, סרטוב, טמבוב, אירקוטסק, וורונז, חבל קובן, טיפליס, ובייחוד בחבל הדון. בסיביר, מקום-גלותם הקבוע של המתנגדים למשטר ברוסיה, נתהווה באורח טבעי ריכוז של מתגיירים. אמו של אלכסנדר זייד, שהייתה סובוטניקית, באה מהכפר זימה שבסיביר ,ואליעזר שמאלי תיאר את הווי-חייהם שם על-פי רשימותיו של זייד. רבים מן הגולים השאירו את ילדיהם הקטנים שנלקחו לעבודת הצבא, וגלו לסיביר על מנת לקיים את מצוות היהדות כהלכתן באין מפריע .הם הקפידו במצוות ונהגו לקיים שמחות קהילתיות ממושכות, כגון חתונות, שנמשכו שבעה ימים. גם בעת הקבורה נהוגה הייתה אכילה ושתייה. ביותר הקפידו על ברית המילה ונהגו לחוג בעת היות הילד בר-מצווה. במרוצת הזמן, משחלה התפתחות באזור עם בוא הרכבת ומשעברו גרים רבים מחקלאות לעבודה ברכבת, חלה ירידה בהקפדה על הדת. ספרי-הדת שלהם הכילו דפים כפולים, ברוסית ובעברית. ידוע שחלק מן הכיתות הנוצריות הקרובות ליהדות נשתמרו ברחבי העולם; ה"אדוונטיסטים" ,למשל, הם נוצרים שומרי-שבת הקיימים בריכוזים שונים באירופה) כולל המערבית( ובארצות-הברית. אנו נעסוק כאן ב ג ר י ם ממש, שמוצאם מכיתות נוצריות ואשר אימצו לעצמם עיקרים ביהדות וסופם שהתגיירו. רוב ה"סובוטניקים" ודומיהם נשארו נוצרים. אנו נתרכז במיעוט שהתגייר שהגיעו לארץ החל מסוף המאה ה-19 ועד סוף תקופת העלייה השלישית.

 

מהתגיירות לציונות – גרי העלייה השנייה

כאמור, תנועת ההתגיירות הייתה המשכן הטבעי של הכיתות הנוצריות "שומרות השבת" לסוגיהן. המקורות השונים מעידים על מעבר מ"סובוטניקיות" ליהדות מלאה. אם הנצרות הולכת בעקבות היהדות-מדוע לא נקיים את המקור עצמו, את מצוות תורת משה? כך שאלו עצמם רבים, שהתגיירו לבסוף. לעניין זה את מצוטט אברהם קורקין, מראשוני הגרים:

"למה לנו להאמין בדת שווא ותפל, אם-קדושה ובנה הנולד לה מרוח הקודש, אשר זה נגד מציאות הטבע ? ..... פתאום נברא בן-אלוקים, עם תורה חדשה שהיא מלאת סתירות. הוא בעצמו אמר בראשית דברו כי לא בא לגרוע מתורת משה אפילו כקוצו של יוד, ולבסוף באו הקדושים שלו וטשטשו כמעט כל תורת-משה, ביטלו מילה וחיללו שבת ועוד, כמעט כל מצוות תורת משה מחקו, רק עשרת הדיברות השאירו בתוכם; ואתמה מאוד מדוע לא מחקו "לא תנאף ולא תגנוב", הלא זה כל מעשיהם יום- יום! שכלי הפשוט אומר כי אמונת הנצרות צצה וצמחה על ידי איזה מחלוקת שהייתה אז בין גדולי העם הישראלי בשביל השלטון, או איזו אי-הבנה בהנהגת הממשלה הישראלית עם עריצות רומי, ונתפלגו לשתי מפלגות. והוא, ישוע, היה בוודאי יהודי מלומד ובעל מרץ, ונעשה למנהיג של אחת מהמפלגות, וכשנכשל באיזו עבירה נגד השלטון ששלט בעת ההיא בארץ, אז המפלגה הנגדית הלשינה עליו, ודנו אותו למיתה, ותלוהו, נעשה לקדוש והאפוסטוליים (השליחים) שגם הם היו יהודים הקדישוהו והעריצוהו, וסיפרו עליו נסים ונפלאות שלא היו ולא נבראו; ואחריהם האפיפיורים מרומא, וכך נתפתחה אמונה אלילית אווילית!
כך התווכחנו כל שלושת ימי החג בינינו לבין עצמנו :כלומר משפחתי ועוד איזה משפחות הקרובים לנו וסתם שכנים. וכך עשינו אגודה של דת ישראל."

מדבריו של אברהם קורקין ניתן להסיק על שתי תופעות: על דרך התפשטותה של תנועת ההתגיירות, ועל הוויכוחים הדתיים שבהם הייתה קשורה. אברהם קורקין היה מחוללה של תנועת-ההתגיירות בפלך אסטראכאן . מכפרו, סלודניקי, החל נודד ומטיף להתגיירות. השפעתו נבעה, בין השאר, מן העובדה שהיה הוגה-דעות וידע קרוא וכתוב- תופעה לא-שכיחה בקרב הכפריים. דרך ההטפה אצל המשפחות הקרובות והשכנות, ואחר-כך במעגלים רחבים יותר, ידועה לנו לא רק מעדותו האישית של אברהם קורקין, אלא גם מאנשים מרכזיים, אנשי דת ורוח, כמרים וכדומה, כ"רוח החיה" בתנועות ההתגיירות השונות, על התקופות השונות, ברוסיה. אברהם קורקין היה גם הוא איש-דת ואיש-רוח. הוויכוחים הדתיים היו קשורים בתהליך המעבר ליהדות. מספר אברהם קורקין :"ביום השלישי של החג בא אלינו איזה מיסינער, והתאספנו אצל הכומר והתווכחנו עמו כל הלילה בלי שום תוצאות, הוא לא ניצח אותנו ואנחנו לא ניצחנו אותו". לאחר שניסיון-שכנוע זה לא הצליח, פנו אנשי הכפר והחזירו את תמונות הקדושים לכומר, כסמל לעזיבת הנצרות. גם אפרים אבידן) גרודניאנסקי (מספר, מפי אביו ראובן, על ויכוחים בין הכמרים, נציגי הכנסייה, שנשלחו להחזיר את המתייהדים לדת הנוצרית ולהתגרות ביהודי הסביבה שגרמו לכך. מסופר על משה יבדוקימוב בהקשר זה:

 

"בעד חטא ההתגיירות שילמו ביוקר . . . סבו נאסר ועשה כשנתיים בכלא, וגם בשאר בני תנועת המתייהדים עשו שפטים. למעלה מאלף משפחות נושלו מבתיהן, גורשו והוגלו לפלך אמור, לעבר הקווקז, ולפלך אריבן. גם במקום מגורם החדש לא הונח להם. רוב תושבי הכפר היו בני כת המולוקנים, שגם הם לא השתייכו לעדה הפרבוסלאבית, אך חיצי השנאה והרדיפות מצד שלטונות הכנסייה הפרבוסלאבית והמיסיונרים שלה הופנו בעקר למשפחות המתייהדים. . . היו ניסיונות לנצר את בניהם הרבים בכוח הזרוע. הכריחו אותם להוביל אבנים לבית היראה הפרבוסלאבי בכפר ושיסו בהם באספות העדה הכפרית. כל איבת הגויים ליהודים ניחתה על ראש המתגיירים, שכונו בשם ז' ידים".

ד"ר ברנשטיין-כהן שהיה רופא מושבות הגליל התחתון, מסכם את מניעי הפונים להתגיירות, על אף שגם הוא מספר שהתקשה להסביר את התופעה המשונה. זו נבעה, לדעתו, מ"פסיכולוגיה משונה של מחאה דתית ואנטי-ממלכתית". משום שהחיים ברוסיה לא ישרו בעיניהם, בתנאים האכזריים של משטר הצאר ש"רדף ודיכא כל מחשבה חופשית" ו"מתוך רגשי מחאה עברו לכת המתייהדים ואחר-כך לגרות גמורה.... הגרים האלה היו אידיאליסטים גדולים עד אין שיעור".

 

היסוד האידיאולוגי שבהתגיירות בא לידי ביטוי גם בעובדה שהגרים באו ממעמדות שונים. לא הניעו אותם לכך שום מניעים חומריים או אנוכיים מכל סוג שהוא, שכן בני כל המעמדות שהתגיירו נרדפו ונדדו ממקום למקום וחייהם הורעו בעקבות צעדם זה. היו ביניהם, מצד אחד, כפריים פשוטים (הנלווים לקורקין בנדודיו ועלייתו לארץ( ומצד אחר בעלי אמצעים ומכובדים כדוברובין, שהיה בעל אחוזה גדולה בערבות הוולגה, ואיוואן פיליפוב איליאצ'יוב, מגרי חבל הוולגה, שהיה "בעל בוסתן גדול על-יד ניקולייב".

רוב גרי העלייה השנייה באו מפלך אסטראכאן ומקווקאז . דוד בן-גוריון, בזיכרונותיו על סג'רה, מספר על" גרים מגדות הים הכספי ;"חיים קלווריסקי (מרגליות) מספר בזיכרונותיו על ניסיונו להביא קבוצת גרים מהכפר "פונומריבו" שבקווקאז .אפרים דינארד מייחד פרק שלם בספרו ל" גרים בקווקאז" ול"כת השובתים" או שומרי שבת )סובוטניקים( בלב רוסיה וקווקאז ומציין את הכפרים פרישבי וביקוב שבאסטראכאן .פלך אסטראכאן היה, כנראה, ריכוזם העיקרי של הסובוטניקים המתייהדים. ב"השקפה" משנת תרס"ד מסופר על רוסים מתייהדים: "העיתון הרוסי של הסינוד הקדוש מיסיינרנייה אובשרניה, מספר כי בפלך אסטראכאן רבים מתייהדים, ומתאמצים להידמות בכל ליהודים, עוזבים גם את הלשון הרוסית וקוראים את עצמם גולי מצרים, ואת רוסיה קוראים אשור (סירוס השם רושא) ומייחלים לביאת הגואל שישיב את היהודים לקדמותם."

 

אשר לעצם ההתגיירות, מסופר שאברהם קורקין ונאמניו, אנשי הכפר שהחליטו ללכת אתו להתגייר ולעלות לארץ-ישראל (37 משפחות, 163 נפש( הגיעו לכפר אחר בסביבה בו ישבו "שומרי-שבת נוצריים" וגרי-צדק. בעיר הסמוכה הייתה קהילה יהודית, ואל הרב בה, רבי ישראל פיבוואר, פנה אברהם כדי שיגיירם. תחילה סירב, אך אחר-כך החל להכשירם לכך על-ידי שיעורי-דת, יעוד בית-כנסת עבורם, מקווה, שוחט וכו' .בינתיים עלה לשלטון הצאר אלכסנדר השלישי, שלא היה סובלן בענייני דת כאלכסנדר השני קודמו ורדף שומרי-שבת וגרים. אין יודעים אם נשלם תהליך הגיור, אלא מסופר על הליכתם של קורקין ואנשיו לווילנה, ירושלים דליטא, שבה שהו שנה וחצי כשמקיימים בהם את מצוות "ואהבת את הגר" . בן-ציון מיכאלי מעיד מסיפוריהם על התגיירותם: "הם התגיירו כמבוגרים, תוך כבילה בחבלים (שהרי באותם הימים לא היו הרדמות למיניהן) .רק אברהם הגר לא רצה שיכבלוהו, שכן לא רצה שתתפרש הכבילה כגיור בניגוד לרצונו, ועמד בעינויים בגבורה ללא כבילה. בפטרבורג הבירה ידעו על קיומה של תופעה זו ודאגו להצר את צעדי הגרים באמצעות השלטונות המקומיים. לא רק הגויים לא רצו לקבלם; גם היהודים, שחששו מרדיפות השלטונות, היססו מלקבלם. על כן, משהגיעו לקובנה שבליטא, ל"תחום המושב" של היהודים, שם הייתה הסובלנות הדתית רבה יותר, הצליחו להתגייר בעזרת ר 'יצחק אלחנן ספקטור מקובנה - רב וגדול בתורה."

העלייה לארץ-ישראל בתמיכת חובבי-ציון(1) ויק"א(2)
(1) חיבת ציון הוא שם כולל למספר אגודות ציוניות שנוסדו במזרח אירופה בסוף המאה ה-19 ודגלו בעלייה והתיישבות ארץ ישראל.
(2) יק"א (J.C.A, Jewish Colonization Association – "החברה היהודית להתיישבות") הייתה חברה שהוקמה על ידי הברון מוריס הירש בשנת 1891,
במטרה לסייע ליישובם של יהודים פליטי האימפריה הרוסית באמריקה ובעיקר בארגנטינה. על מנת להכשיר יהודים להגירה, הקימה יק"א מספר בתי ספר חקלאיים בגליציה.

ר' אברהם קורקין הגיע לאודסה ב 1898-1897 - בראש משפחתו וחסידיו. שם פנה לעזרת חובבי-ציון, שאחד מראשיהם שם באותה עת היה מאיר דיזנגוף, שישב בעיר בשנים1905-1897 . דיזנגוף, וכן ד"ר הלל יפה, שהיה מגיע לאודסה מפעם לפעם, סייעו להם בעלייתם ארצה, וייתכן שכבר באודסה הפנו אותם לחדרה. רוב המקורות, המעטים יחסית, לפרשה זו באודסה, שבכתובים ושבעל-פה, מציינים את חובבי-ציון באודסה, ודיזנגוף בראשם, שטיפלו בעלייתן של משפחות הגרים מרוסיה ארצה. עם זאת מוזכרת גם יק"א .מי טיפל במה? בהסתמכנו על העובדה שמיד עם עלייתם ארצה נשלחו רבים מן הגרים לחדרה נראה שהדברים אמנם אירעו כפי שמציין עבר-הדני (אהרן פלדמן) בספרו "ההתיישבות בגליל התחתון- חמישים שנות קורותיה":

 

"הועד הפועל ביפו של ח ו " צ , בשיתוף עם נציגיה של יק"א. ב 1895 - שלח מהעולים הגרים לעבוד בחדרה. הגרים הוסיפו לעלות מרוסיה במשפחות ובחבורות, בתמיכתם הנלהבת של טובי חובבי ציון".
 

רבקה יפה, בסיפורה על הגיורת בחדרה, מציינת שזו עלתה בעזרת חובבי-ציון והופנתה לחדרה. לעומת אזכורים אלה של חובבי-ציון בחוץ-לארץ אין יק"א מוזכרת אלא כמסייעת לפעולותיהם של חובבי-ציון בארץ. יק"א הייתה החברה להתיישבות יהודים, שייסד הברון הירש, ואשר פעלה בארצות רבות פרט לארץ-ישראל. עד 1899 פעלה יק"א בנס-ציונה, חדרה ומשמר-הירדן . באותה שנה הועברו אליה מושבות הברון רוטשילד, ואז החלה להתרכז בפעולה היישובית בארץ עצמה. חובבי-ציון, כחברה ציבורית דלת-אמצעים, נזקקה לעזרתה לא בהפניית עולים מחוץ-לארץ, אלא במימון המתיישבים בארץ. זו הייתה חלוקת התפקידים ביניהם בכלל, ולגבי הטיפול בגרים בפרט. מאודסה, דרך יפו עד חדרה, טיפלו בהם חובבי-ציון, ואילו יישובם, בגליל בעיקר, נעשה בידי יק"א שכבר הייתה מעורבת בהעברתם לחדרה. בכך טיפל חיים מרגליות קלווריסקי, נציג יק"א .

דרכם של הגרים עד העלייה לאוניה מאודסה ליפו הייתה קשה, משום שרבים מהם נרדפו, כאמור, על- ידי השלטונות הרוסיים, דבר שהיקשה על היציאה. זו הייתה כנראה הסיבה העיקרית מדוע התעכבו משפחות רבות זמן ממושך באודסה. מקצתם של הגרים כיצחק, בנו של דוברובין הזקן היו עריקים מן הצבא הרוסי. בשל סיבות אלה לא היו בידיהם תעודות רוסיות. משום כך היו מהם שהעזו והתחפשו לצליינים רוסיים.

יפו שימשה תחנת מעבר הכרחית לרבים מן הגרים; רובם, כמשפחות קורקין ודוברובין, השתהו בה תקופה קצרה, אך היו גרים שהתעכבו בה. חנה יצחקי מספרת, שבבואם ליפו התארחו אצל בבושקה )סבתא( רחל, נצר למשפחת גרים בנוה-צדק. רבקה יפה, אשתו של ד"ר הלל יפה, מספרת שבזמן לידת בנה הראשון, ביפו, בלילה, ישבה לידה זקנה רוסית, גיורת. על גיורות ביפו כתב גם יוסף קלויזנר ש"הגיורות ביפו הן המשרתות היותר טובות בבתי היהודים", והוא מפליג בשבח אדיקותן הרבה בדת. יערי-פולסקין מביא את סיפורו של זלמן רובלינסקי, "זלימן גוי", שהיה יהודי שהמיר דתו ברוסיה, חזר ליהדות והתגייר, עלה ארצה והתגלגל לבית-גן ואחר-כך ליפו. בין היתר הוא מזכיר את מעמדו המרכזי בין גרי יפו לפני מלחמת-העולם הראשונה, ואגב כך נגלית לנו "קהילת גרים" ששמרה על ייחודה החברתי והדתי בעיר זו: "כהיותו לפנים נושא פנים בין שכניו האיכרים הרוסיים, ואחרי כן בין הגרים איכריי בית-גן, היה נכבד מעתה גם בין גרי יפו, נהיה ליועצם ולראשם ולחזנם במניין הגרים שלהם". רוב הגרים הועברו למושבות של אותם הימים, רובם לחדרה ואחר-כך למושבות הגליל, ומיעוטם למושבות יהודה.

ב 1898 - הגיעה משפחת קורקין לחדרה, שבה ישבו גרים כבר משנת 1895. קליטת הגרים בחדרה הייתה קשה, ונכפתה על אנשי המושבה על-ידי ראשי הוועד הפועל של חובבי-ציון ביפו יהושע איזנשטדט )ברזילי( וד"ר הלל יפה. בעיקר הורגשה השפעתו של האחרון, שהייתה רבה מאוד בחדרה משום שקודם שהיה לראש ועד חובבי-ציון ביפו בשנים 1899-1896 ישב בזיכרון-יעקב, ולא רק שהיה רופא המושבה חדרה, אלא גם נתבקש, ב1893 - , לקבל לידיו בלבד את ניהול ענייני המושבה.

יחסה החם של אישיות מרכזית זו, בחדרה וביישוב בכלל, לעניין הגרים, בא לידי ביטוי בשניים ממכתביו שכונסו בספר דור המעפילים. אמנם מכתבים אלה עוסקים בזמן מאוחר יותר, אך רוחם מאירה את גישתו הכללית של ד"ר יפה לגרים:

"הגרים, הם שהצילו את המצב. הודות לעבודתם, התמדתם, מעוט צרכיהם וכוח סבלנותם הגיעו להצלחה. הגרים הם יהודים טובים מאד, המסורים בכל ליבם לדת, מוכנים להתבולל בין היהודים, לחיות ולמות בארץ זו,. . . ראויים הם להיות למופת בהרחבת אחוזותיהם ומשקיהם באמצעים זעירים, . . . יש להתייחס אליהם ביחס של כבוד. הם יהיו לתועלת רבה בעבודתם המופתית ובאורח חייהם החסכוני. אנשים כאלה דרושים לנו...."

חיים מרגליות קלווריסקי ,היה גיסו של ד"ר הלל יפה, ויש להניח שהשניים הושפעו זה מזה ביחסם החם לגרים. כדבריה של רבקה יפה:

" ד"ר יפה וגיסי עמדו תמיד לצד הגרים והעמידו על נס את מעשיהם. ד"ר יפה גם אמר שלא יזיק בכלל לדם היהודי, החלוש מדורות של נישואים ביניהם, להתערבב קצת בדם נוצרי . "

חבלי קליטה ראשונים של הגרים בחדרה

נאמנים לגישה אוהדת-גרים זו של אנשי הוועד הפועל ביפו של חובבי-ציון, הביאו איזנשטדט ויפה, בסיועם של פקידי יק"א, בשנת 1895 ,ארבע משפחות של גרים )פטרונין, פיליפוב, סאפינקוב וסאזונוב( להתיישב בחדרה, בעיצומו של סכסוך בין הוועד ביפו ובין אנשי חדרה על בניית בתים במושבה. הגרים נתקבלו באי-רצון, מה עוד שנראו מוזרים במנהגיהם. הם לא ביקשו זכות לבניינים אלא רשות לבניית בקתות במו-ידיהם, תוך התחייבות לפינוי המגרשים בכל עת שיידרשו לכך. אנשי חדרה, שהיו רגילים לבקשת הקצבות שונות מחובבי-ציון באודסה, ראו בעין רעה איכרים שאינם מבקשים דבר זולת חומרים לבתים וחלקת-אדמה לעבדה. הם חששו שהדבר יפגע בקצבאותיהם, ומכאן יחסם החשדני לגרים – תופעה שתלווה אותנו גם במושבות הגליל התחתון ובמטולה. "הגרים ניסו להעביר את מנהגיהם החקלאיים מרוסיה לחדרה. הדברים נתקלו בהתנגדות אנשי חדרה, עד שחיים (קלווריסקי), פקיד יק"א, וד"ר הלל יפה, נאלצו להתערב לטובתם ולבקש מן הוועד להניח להם לזרוע כל שהם רוצים לזרוע, ובלבד שלא יאבדו זמן ישיבתם לבטלה". הגרים בחדרה הקפידו על מצוות הדת, קלות כחמורות )למשל, הגיורת שרה הייתה ממונה על המקווה), אך גם בנקודה זו התקשתה הסביבה היהודית הרגילה לקבלם. האשימו אותם שהם "שבתים" ,שומרי שבת בלבד, כלומר "סובוטניקים" נוצרים ולא יהודים והעלילו עליהם שהם רוצים לבנות בית כנסת רוסי - דברים שלא היו ולא נבראו. הם קיימו את כל המצוות והשתדלו להיכלל בין כלל היהודים. גם לנקודות האופייניות שהוזכרו בהקשר לחקלאות ולדת נמצאו דוגמאות ומקבילות בהמשך חייהם בארץ, במושבות האחרות.

נסיים פרק זה על הגרים בחדרה בעובדה, המאפיינת את הקשיים בקליטתם הראשונית בארץ. רובם ככולם עזבו את חדרה. עבר-הדני בספרו על חדרה, מונה ב"שער כבוד לראשונים" גם את משפחות הגרים שנוספו לארבע הראשונות:

...." עימהם הגרים שהתיישבו במושבה מתרנ"ה אך לא נשארו לשבת בה: סאפינקוב, פיליפוב, פוליבנוב, פטרונין, סאזונוב אחים, חיימוביץ פרץ, ראובן ופינחס קורקין ,פאלינקוב פרץ".

הגרים בסג'רה

ב-1890 רכשה קבוצת יהודים ארץ-ישראלים מראשון לציון ומירושלים מקצת מאדמות הכפר הערבי א- סג'רה, אולם התיישבותם לא צלחה והם עזבו את המקום. 17 אלף דונם מאדמות סג'רה נרכשו מהם בידי יק"א בשנת 1899. מטרתה של חברת יק"א הייתה להקים במקום את המרכז האזורי להכשרה חקלאית לעולי בני העלייה השנייה ומרכז שירותים למתיישבי הגליל. מנהל החווה הראשון, חיים מרגליות קלווריסקי, השתמש במבנה ח'אן קיים כבסיס להקמת החווה.
משפחת קורקין הגיעה לחוות סג'רה, שהוקמה ב 1900- ומיד השתלבה, כמשפחות גרים אחרות, בניסיונות האריסות שהחלה בהם יק"א ב 1901 - ביזמת קלווריסקי. קבוצה של ארבעה פועלים קיבלה 80 הקטר (900 דונם) אדמת-בעל עם כל האינוונטאר והוצאות הזנת הבהמות, הזריעה והפרנסה בשנה הראשונה. תמורת כל אלה צריכה הייתה הקבוצה להחזיר בסוף השנה את הוצאות הזריעה והזנת הבהמות, וכן 25% מהיבול. נוסף לקורקינים נכלל גם הגר פיליפוב בניסיונות האריסות בשנה זו. ניסיון האריסות בשנה הראשונה נכשל מבחינה כלכלית. קלווריסקי הועבר מתפקידו ונתמנה להקים את מושבות הגליל התחתון, אליהו קראוזה נתמנה ליורשו בניהול החווה. על אף כישלונם של הניסיונות הראשונים, יזמו פועלי סג'רה תכניות חדשות של אריסות, ופנו בתזכיר מפורט בנידון, לקראוזה ב 1901 - ולבארבייה ב 1902 - האחרון היה יועצם החקלאי של הברון ויק"א .בין החתומים על התזכיר הראשון לקראוזה היו משה, יוסף, ויצחק קורקין )שלושה מבניו של אברהם( וכן הגרים סזונוב, איסקוביץ וביקוב. רובם של החתומים על התזכיר השני הם גרים: יצחק ויוסף קורקין, פרץ פיליפוב, אברהם סזונוב, איסאי ביקוב, בנימין איסקוביץ )יצחקי, לבית סזונוב, בעלה של חנה קורקין-יצחקי(, ומשה סזונוב. הגרים השתלבו אפוא בצורה פעילה בניסיונות החקלאיים כבר בשנים הראשונות לבואם לגליל התחתון.
במקביל עסק קלווריסקי בהקמת המושבות יבנאל, מלחמיה (לימים מנחמיה( וכפר תבור, וגם בין בוניהן היו גרים, כמשפחות מטביוב ואליאל בכפר-תבור. משפחות-גרים אחרות עברו או נוספו לאריסי בית-גן ושמסין .בסג'רה נשארו ,לאורך ימים, משפחות ניצ'ייב) עפרוני, בית-יוסף(, פרוטופופוב (שמואלי( מטביוב )יעקובי(, סזונוב ומשפחת קורקין לענפיה.

גרי בית-גן ושמסין

"בנובמבר 1903 הגיעו 21 האריסים הראשונים מחוות סג'רה לבית-גן ולשמסין. כותב שולמן, סופר "ההשקפה": "בשנה זו באו הרבה משפחות רוסים, הקוראים את עצמם שומרי שבת )שבת'ניקעס( מהם זרעו בשמסין ומהם עובדים כשכירים אצל איכרים ביבנאל". הגרים היו חלק נכבד באוכלוסיית האריסים של שתי המושבות, ביזמתו של קלווריסקי, מנהל מושבות הגליל התחתון, אשר הביאם מסג'רה והתחרה בכך עם קראוזה, מנהל חוות סג'רה, שביקש ליישבם בסג'רה. חייהם, בשמסין בעיקר ,היו קשים ביותר. כל השירותים היו ביבנאל, לא רק המיילדת והרוקח, אלא גם אופה הלחם שאליו היו מביאים את הבצק על-גבי פרד לפני שלמדו לבנות את ה"טבון" )התנור) .את המים נשאו בדליים. קיום מצוות הדת, שעליהן הקפידו, היקשה מאוד .המגורים בחושות ערביות, עזובות או חדשות, הכבידו ביותר. הקדחת הפילה בשמסין קרבנות בנפש- ילד ממשפחת יגורוב, רוב-רובה של משפחת הגר פיבובארייב, שמארבעה-עשר אנשיה נותרו בחיים רק שניים.
קשיי החיים בשמסין גרמו לכך שכל אוכלוסייתה, ובכללה הגרים, התחלפה. אחדות מן המשפחות עזבו את המושבה, או את הגליל בכלל. היו אפילו גרים ששבו לרוסיה לאחר שנואשו מקשיי ההתיישבות בארץ. אפרים אבידן-גרודניאנסקי מספר, מפי סבו דוברובין ,על הגר שיסטיורקה כדוגמה לגרים, שבאו לבקר בשמסין-בית-גן ב 1905- לערך במגמה להיקלט בהן, אך נואשו ממראה-עיניהם וחזרו לרוסיה. אין צריך לומר מה היה המצב שם שנים אחדות לפני כן .משפחות אחדות, כמשפחת יגורוב ,נקלטו בבית-גן . במקום עוזבי המקום גויסו ליישוב שמסין בני המושבות הוותיקות. הם אמנם ראו ברכה בעיבוד הקרקעות, אך את בתיהם בנו ביבנאל. בכך פסקה שמסין להיות מושבה עצמאית. בית-גן, לעומתה, התבססה אך נעשתה יותר ויותר חלק מהגוש בית-גן-יבנאל, כאשר יבנאל נעשית בהדרגה למושבה המרכזית בגליל התחתון . ב 1905- הגיעה לבית-גן משפחת דוברובין-גרודניאנסקי .זה היה המצב עד ינואר 1906 ,שעה שהועבר קלווריסקי לגליל העליון ורוזנהק נתמנה במקומו למנהל הגליל התחתון מטעם יק"א. שלושה ריכוזים עיקריים של גרים היו אז במושבות הגליל התחתון : בסג'רה )הוותיק שבהם( , בבית-גן) המתבסס והולך), ובשמסין )שהייתה "מושבת-מעבר" לגרים רבים וכבר התאחדה למעשה עם יבנאל(.

פיזורם של הגרים ביבנאל ובמושבות האחרות

בינואר 1906 עם תחילת כהונתו של רוזנהק כמנהל מושבות הגליל התחתון, החלה מדיניות של יד קשה. רוזנהק היה פקיד עוד בתקופה הברון, ולא שינה ממנהגיו התקיפים גם בתקופת יק"א. הוא פסק הלכות ללא ערעור:

"פרשת הגרים נראית תמוהה בעיניו, והוא רוצה להפטר ממנה ......האיכרים "הנחשלים" -מקומם לא יכירם במושבות, והם יסולקו, ומיד........לא תהיה התיישבות נוספת מחוסר מקום, מלבד כמה אריסים בבית גן" .

ה"טהרה" הגדולה שעשה רוזנהק חוללה שינויים רבים, והביאה לפיזור הגרים ביבנאל ובמושבות האחרות. ליבנאל הועברו משפחות קורקין וסזונוב )כולל איסקוביץ-יצחקי( שהיו בין אותם" הטובים והמוכשרים שבאיכרי בית-גן" .לבית-גן הועברו משפחות הגרים ביקוב ויגורוב, וכן הגיעו אריסים נוספים (וגרים ביניהם), מהם שהועברו על- ידי רוזנהק ומהם שהגיעו עוד קודם-לכן ,כמשפחות הגרים דוברובין -גרודניאנסקי. ב 1905- צר היה המקום, ורוזנהק נאלץ לפזר את הגרים מחוסר חלקות: משפחת מטביוב עברה לעתלית, משפחת דוברובין ליסוד-המעלה, ומשפחת גרודניאנסקי למטולה.
פיזור זה של אוכלוסיה על-ידי רוזנהק, של יהודים בכלל וגרים בפרט, עורר סערת-רוחות עזה במושבות הגליל וביישוב כולו . במכתבו לרוזנהק מוחה ד"ר הלל יפה על צעדיו בקשר לגרים בבית-גן:

"אי-צדק מאין כמוהו יהיה להפריע אותם מעבודתם. אין זו הפרעה להם בלבד ,כי אם לכל ההתיישבות העברית........ בכלל מביאים אמצעים מעין אלו לדמורליזציה, כיון שהאיכרים העובדים מתחילים לפקפק ביציבותם. כמה שיזיק הדבר להתייחס במיוחד לקבוצה מיוחד של יהודים.......אל לנו ליצור כתות, קבוצות. אמנם טוב לפזר את הגרים במקומות שונים אבל יש להתייחס אליהם ביחס של כבוד".

ייתכן שלגבי פיזור גרי בית-גן חלוקים היו הגיסים ד"ר הלל יפה וקלווריסקי, שכן רוזנהק המשיך במדיניותו של קלווריסקי, אשר פיזר, כאמור, את הגרים בסג'רה, בית-גן ושמסין .קלווריסקי, כממונה מטעם יק"א באותה עת על מושבות הגליל העליון ,גם סייע בפועל להמשך מדיניותו בעבר, בעת שהיה ממונה על הגליל התחתון, בקליטתן של משפחות דוברובין וגרודיאנסקי ביסוד-המעלה ובמטולה. פיזור הגרים, כדי ללמד את בני הגליל חקלאות מהי, התחיל בימי קלווריסקי ונמשך בימי רוזנהק בגליל התחתון.
לימים יתפזרו הגרים מאליהם, בגליל וביישוב בכלל, אם לרגל נישואיהם ואם מסיבות אחרות. כך נפגוש את פרוטופופוב ואת גד אביגדורוב שהתחתן במשפחת משה קורקין במצפה, את הגיורת בת שבע במגדל, את משפחות אליאל ומטביוב )שנישואיו השניים היו לבת משפחת סזונוב( בכפר-תבור ועוד .אולם ריכוזיהם העיקריים הוסיפו להיות בסג' רה ,יבנאל ,בית-גן ומושבות הגליל התחתון.

בראיון שנתן קלווריסקי לחמדה בן-יהודה הוא מצהיר בגלוי על מדיניותו כמנהל מושבות הגליל התחתון, ובאשר לגרים הוא אומר:

"ישנן שמונה משפחות ) גרים ) בסג'רה, ושבע משפחות בבית-גן ,ואני מביט עליהם בעין יפה ,מפני שהן, מבחינת ידיעת העבודה וחיבת הטבע, ומידות טובות אחרות, היסוד היותר טוב בישוב. הגרים האלה מתחתנים עם היהודים ומתבוללים בהם; בניהם מבקרים את בתי הספר ומדברים עברית. על ידי הגרים מתפשטת ידיעת עבודת האדמה וחיבת הטבע גם בין הפועלים היהודים. בקצור - אני מקווה לתוצאות טובות מאוד מהגרים לעתידות עבודת האדמה בקרב היהודים בארץ ישראל".

ועל נשי הגרים הוא אומר:

"הגיורת עובדת בשקידה גדולה בגן ובשדה על יד בעלה, ואם חלה בעלה או היא נתאלמנה איננה מתייאשת וצועקת לעזרה להפקידות כמו שעושות אלמנות איכרינו, אלא עובדת היא ביתר שאת במקום בעלה".

קראוזה, בתקופת היותו מנהל סג'רה, מסביר לרב יצחק ניסנבוים, שביקר בגליל" מדוע מבכרים (קרי: קלווריסקי, מנהל מושבות הגליל התחתון באותה תקופה) בסביבה זו את הרוסים המתייהדים, את הגרים, על אחינו בני אברהם, יצחק ויעקב :יק"א מבצעת את פעולותיה היישוביות בארץ בעזרת כספיו של הברון רוטשילד. כספיה שלה, מקרן הברון הירש, מנוצלים בחוץ-לארץ, שכן לטענת אנשי יק"א פלשתינה היא כאחת הארצות האחרות, וכל זמן שההתאכרות בה תעלה פי ארבעה מאשר בארגנטינה, יושקע הכסף בארגנטינה. על כן הכין קלווריסקי תכנית זולה ,שלפיה תקבל כל משפחת גרים 2,000 פראנק ותעמוד ברשות עצמה) למשפחה עברית לא יספיקו אפילו כפלי כפליים מהסכום הזה (.הוא מקווה, שעם הגשמת התכנית תנהל יק"א את ההתיישבות בארץ בכספיה היא" . קראוזה מונה את שבחי הגרים, כפי שהם נראים לקלווריסקי :

"הגרים הם איכרים מלידה, מסתפקים במועט שבמועט, רגילים להכנעה ולשפלות, מסורים לאדמת הקודש והם לא יתאוננו ולא יתלוננו".

בארכיונו האישי של קלווריסקי ,השמור בארכיון הציוני, מצויות רשימות משלו ומשל אחרים עליו בנוגע למדיניותו זו. רשימות אלה מתייחסות בעיקר לתקופה שבה ניהל את מושבות הגליל התחתון:

"..........עוד לפני היות השמירה העברית בארץ ישראל, ניהלתי משא ומתן עם קבוצת גרים מכפר " פונומריבו" שבקווקז על עלייתם לארץ ישראל לשם שמירה והתיישבות........ חשבתי להושיבם על הקרקע בתנאי שחלק מהם יעסוק בעבודת אדמה וחלק יהיה עסוק בשמירה. ניהלתי אז משא ומתן עם משפחת פאהים מנצרת על קנית אחוזתם "שרונה" בין סג'רה, כפר תבור, יבנאל ובית-גן למטרה זו. תכניתי זו לא נתגשמה מטעמים שונים, והעקר מפני שסמוך לזמן הזה עזבתי את הגליל התחתון ".

באותה רשימה מסביר קלווריסקי את מדיניותו כמנהל מושבות הגליל התחתון:

"......מצאתי שאחת הסבות העיקריות לאי הצלחת האיכרים שלנו היא חוסר ההכשרה החקלאית. כדי שהאיכר יצליח נחוץ להכשירו קודם שמושיבים אותו על הקרקע, בחווה חקלאית שתועד לשם זה........דרשתי מהמנהל החדש של החווה, מר קראוזה שבא במקומי......לשלוח לי יותר פועלים מנוסים - ולא יכול. העבודה בחווה סודרה בזמן ההוא באופן כזה שאי אפשר היה מבלי להכניס אנדרלמוסיה בעבודת החווה. לא ניתן היה מהחווה גופה לשלוח יותר פועלים מנוסים ואחראיים .הייתי מוכרח, אפוא, למלא את החיסרון בגרים. "

יוסי עזר, המספר על "קלווריסקי איש הגליל" ,מסביר את מדיניותו של האחרון :

"מטרתו האחת של קלווריסקי בבואו למושבות הצפוניות - לחנך דור של איכרים עובדי אדמה, ע"י הושבת גרי-צדק בין איכרי הגליל".

את ניסיונות-ההתיישבות השונים הללו של קלווריסקי סכם ד"ר י' נורמן, במאמרו "על אחד הבונים", למלאות שלושים שנה לעבודתו הציבורית של חיים מרגליות קלווריסקי:

"המאמצים ליצור בגליל התחתון טיפוס של איכר זעיר)מיטייה( המסתפק בשטחי קרקע קטנים ובאשראי קטן ; ניסיונותיו לישב צ'רקסים במחניים, גרים במטולה וביסוד המעלה, לייסד בזמן המלחמה קבוצות בגליל העליון - מעידות על אדם חדור רצון כביר, ששאפתנותו היחידה היא יצירה, ושאיפתו הייתה ליצר את הטיפוס של האיכר העברי בארץ ישראל. "

יחסם של האיכרים היהודים אל הגרים

יחסו המיוחד של קלווריסקי לגרים עורר ביקורת והתמרמרות רבה בקרב האיכרים היהודים. הללו לא הסכינו עם העדפותיו, ובעיקר עם סיבותיהן: הגרים הובאו בשל מומחיותם בחקלאות ובשל הסתפקותם במועט, בניגוד לשאר האיכרים. לעתים נמתחה עליו ביקורת גם בנימה אישית חריפה, כבדבריו של משה שולמן על "ראשית ההתיישבות בגליל": יחסיו של קלווריסקי עם אחדים מאיכרי יבנאל התערערו, לאחר
שאחותו של ד"ר הלל יפה, שהייתה קרובת-משפחתו, קיבלה איכרות ביבנאל בדרך שלא נראתה לשולמן ולאחרים. ליחסים אלה נצטרפה גם "פרשת" הגרים )בלי להבדיל מה קדם למה) , ואין תמיהה ששולמן מתבטא בדרך זו:

..... כוונתו הייתה טובה......להרבות מושבות ע"י איכרים בעלי רמת-חיים נמוכים כדוגמת הפלחים; אבל המקרים והעובדות שלא השכיל לראות אותם מראש...... באו והכזיבו תקוותיו ותכניותיו, לדאבון לב, לצרות ולסבל אין קץ של האיכרים ..... העביר מר ק' את הגרים ואחדים מהפועלים הוותיקים של סג'רה לבקתות שבבית-גן, עד שיבנו להם בתים, וחלק להם את האדמה. התקציב של ההתיישבות בבית-גן היה עוד יותר מצומצם מאשר ביבנאל. כנראה שקיווה כי האנשים האלה, המנוסים בעבודה קשה וברמת-חיים נמוכה, יתאימו יותר לתכניתו הקמצנית, ובזה יוכל לשפר את מצבו בעיני הפקידות הגבוהה ובעיני אנשי הארץ, וגם שיהיו לו לכוח ולמשקל נגד האיכרים של יבנאל המתלוננים והמתאוננים עליו...... ועל אנשי בית-גן עברו התלאות בערך כמו על מתיישבי יבנאל.

המהנדס רוגוב ,יד-ימינו של רוזנהק, שהחליף את קלווריסקי בניהול הגליל התחתון מטעם יק"א, כשנשאל בראיון שהעניק לחמדה בן-יהודה: "האם כל אשר האדון קלווריסקי קיווה מהגרים התקיים"?, הביע ביקורת חריפה עליהם:

הם באמת עבדו טוב, אך לא שמו כלל את ליבם לתנאי האקלים - ולא נלחמו עם הקדחת; היו מהם שמתו בשל כך. השאר ברחו, התפזרו במושבות האחרות. אכילתם הגסה ושתיית היי"ש הזיקה להם....

ובכלל, הרעיון ל"ייבא" לארץ "פועלים זרים" במטרה ללמד את עבודת האדמה עורר במקרים רבים ביקורת חריפה ותמיהה. בסדרת מאמרים שפרסם בעיתון "ההשקפה" מביע פ' כהן, איש מטולה, מורה מין הוותיקים בעת ההיא, את דעתו השלילית:

בימים האחרונים חפץ האדון קלווריסקי להביא גרים. את מי הביא אינני יודע לנכון .מה מציינת עובדה זאת! הנני בטוח כי לו עבדו אנשי מטולה את כל אדמתם, כי עתה לא היה כל מקום להתיישבות אנשים זרים.

הגרים נחשבו לאנשים זרים והצטיינותם בחקלאות עוררה קנאה, על אף שהמניעים להבאתם היו נכונים מבחינה אובייקטיבית. הרב ניסנבוים הסביר את הפוליטיקה של קלווריסקי ברצונו לייסד כפרי-גרים בסג'רה ובבית-גן. ההסתפקות במועט אפיינה את הגרים בכל אשר היו, למן חדרה שבה עבדו בחקלאות לראשונה בדרכם בארץ. יוסף קלויזנר מגדיר זאת בבירור:

....הם עובדים חרוצים ואינם מתאוננים על מצבם, ודבר זה מרגיז את האיכרים העבריים המתאוננים , שהרי פקידי יק"א מראים להם על הגרים העובדים והמרוצים. על זה עוינים האיכרים היהודיים את הגרים ביותר, והגיע הדבר לידי כך, שאף הגרים התחילו להתאונן, כדי להסיר מעליהם את חמת היהודים. כדבר הזה ראיתי במטולה .....

קלויזנר מוסיף ומתאר את פגישתו עם רוסיה, גיורת ממטולה ,המסבירה לו שהיא מתלוננת בגלל לחץ היהודים. על שאלתו" כלום ברוסיה היה לך יותר?" היא משיבה: "לא . . . אבל שם מסתפקים במה שיש .... כאן לא".... היא גם מתלוננת שהבית גדול מדי, מביא להעסקתה זמן רב מדי בבית -דבר המקשה על עבודתה בשדה. על כן קובע קלויזנר:...."היהודים אינם אוהבים את הגרים כלל וכלל".... .

חשוב לציין, שבמרוצת השנים הוקהה עוקצה של הבעיה. האיכרים האחרים למדו אף הם פרק בהלכות חקלאות, ובני הגרים שגדלו מילדותם עם בני שאר היהודים היו כמותם לכל דבר. כשהקימו את "משמר השלושה", מושב הבנים ליד יבנאל, היו במייסדים בני הגרים כבני היהודים האחרים, בלא כל הבדל. חשוב לזכור שגם בתקופה הראשונה לא הייתה התמונה חד-צדדית, על אף הבעיות שהוזכרו. המספרים בעל-פה שאינם צאצאי הגרים ולפיכך אובייקטיביים, ואשר חיו תקופות ממושכות עם הגרים )שלא כמתארים בכתב ,שרובם באו לביקורים חד-פעמיים ולתקופות קצרות( סבורים שהייתה עזרה הדדית; הגרים נקראו לעזרה בעניינים חקלאיים וטכניים, והשתלבותם בעבודה החקלאית של כלל הציבור במושבות החלה עוד בדור הראשון ,כלומר בעשור הראשון של המאה.

השתלבות הגרים בשמירה ובהגנה

הגרים השתלבו בשמירה ובחיי הביטחון של היישוב כבר בשנותיהם הראשונות בארץ, חרף קשיי קליטתם בתחומים האחרים, ולא עוד אלא שגם התבלטו בתפקידים אלה. עוד בתקופה שרבים מהם היו בחדרה הם הוצבו לתפקידי שמירה ונשאו עמם נשק, ומקרה הגר סאפינקוב, שירה ב 1901 -בערבי והרגו יוכיח.

בשנים הראשונות למושבות הגליל, עד לתקופה שבה הופקד "השומר" על שמירתן ב 1910-1909-לא הייתה בהן שמירה יהודית מאורגנת. השומרים היו בעיקר צ'רקסים ובדווים, אך גם איכרי המושבות שמרו בתורנות, לאחר שעות עבודתם. סבל רב נגרם בשל כך למושבות. גם הגרים היו בין הנפגעים. ב- 1910 נגנב בבית-גן העדר של דוברובין .הגר אהרון ביקוב מבית-גן נרצח במאי 1909 על-ידי צ'רקסי מן השומרים. הגרים לא רק שנפגעו אלא היו גם בין הנוטלים חלק בשמירה עד בוא "השומר". יצחק קורקין, בעזרת בנו ראובקה, ארגן את השמירה בבית-גן ודאג להביא שומרים ספרדים מטבריה, נוסף על הבדווים והצ'רקסים. הוא היה ראשון השומרים בבית-גן .את הירצחו של פינחס שמידט באפריל 1940 מסבירים כניסיון-שוד או כנקמה, על שיצחק קורקין ירה ופצע גנב ערבי בשמרו בשדות בית-גן . ב 1909 - עם הירצחו של הגר ביקוב, הצטרפו ליצחק קורקין צעירי בית-גן ויבנאל, שהכינו עצמם לשמירת-שדות מאורגנת ולהוצאת הערבים והצ'רקסים מהשמירה. ביניהם היה גם פרץ פיליפוב הגר. במקרה אחד נגנב העדר של אדלר. השומרים, וביניהם יצחק קורקין, לא הצליחו לתפוס את הגנבים, אך עצם העובדה ששמו בלילה מארב על הירדן עשתה רושם עז בסביבה. הסיפור על רצח הגר אהרון ביקוב מלמד על השתלבות הגרים בהתארגנות להעברת השמירה לידיים יהודיות. יערי-פולסקין מסביר את הרצח בכך, שהגר הצעיר לא הסכים לשמירה לא-יהודית, וניסה להשפיל את ערכו של הצ'רקסי בעיני האיכרים שמסרו לו את השמירה, כדי שיפטרוהו משמירתו. בשל התגרויותיו אלה נרצח.

אף-על-פי כן היו מתחרים על השמירה מקרב אנשי המושבות. הגרים יצחק ויוסף קורקין וכן האחים יגורוב הציעו עצמם ב 1912 - כשומרים במקום אנשי" השומר", שכן הם ראו את עצמם שומרים בעלי ניסיון וראויים לתפקיד. ועד המושבות דחה את ההצעה, אך אחדים מן הגרים, ובעיקר יצחק קורקין, המשיכו גם להבא בתגבור "השומר" ובשמירת השדות ,בעיקר כשהיה הכרח בכך. ראובן קורקין, למשל, קיבל את השמירה הרכובה )מוחאדריה( ביבנאל בתרפ"ב. תהליך דומה בהשתלבות הגרים בשמירה שבתורנות ובשמירת השדות היה בסג'רה ובמסחה.

ניתן לומר, שהגרים השתלבו בשמירה ובביטחון היישוב, ולימים מדינת ישראל, בלא שימת-לב למוצאם הגרי .נציין כאן רק עובדות אחדות באשר למשפחת קורקין: ראובן (ראובקה( קורקין ,נכדו של אברהם, התקבל כחבר ב"השומר" , דבר שלא היה מקובל לגבי בני המושבות. מעטים מבני המושבות, כיגאל בן מטולה וראובן קורקין, בן בית-גן, מצאו דרכם ל" השומר" עוד בשנות מלחמת-העולם הראשונה עם הידלדלותו של כוח-האדם ב"השומר" סייעו יוסף קורקין בשמירה בשדות ויצחק קורקין בשמירה על העדרים. ראובן קורקין היה ,לאחר הכיבוש הבריטי, מראשוני השוטרים העבריים בנפת טבריה, שכן אנשיהם גויסו מאנשי "השומר" ומפעילי הביטחון בגליל.

דבקותם של הגרים ביהדות

הגרים הצטיינו בדבקות רבה ביהדות. ואמנם תופעה זו של כניסת אלמנט דתי לחברה חילונית ביסודה יצרה קשיים לשני הצדדים, והכבידה על קליטתם של הגרים בסביבה היהודית הרגילה. כבר בראשית דרכם בארץ ניכרה אדיקותם הרבה של הגרים במצוות. על תיאורן של הגיורות ביפו, מוסיף יוסף קלויזנר שהן מתרעמות על בעלי-הבתים ובעלות-הבתים שלהן, היהודים מלידה, שאינם זהירים במצוות - מחללים שבת, אוכלים בימי צום וכד' -בניגוד להן, שבאו במיוחד לארץ-ישראל, הארץ הקדושה. בחדרה הוטלה על הגיורת שרה האחריות על המקווה.... "ואל נכון שימשה על הצד היותר טוב" .אף-על-פי שהחברה הייתה חילונית ביסודה, נותר עדיין יחס-כבוד מיוחד למוסדות-הדת השונים. ואכן, הטלת ענייני המקווה על גיורת מעידה, שסמכו על הגרים בענייני דת .רבקה יפה מוסיפה ומספרת:

" הגרים היו אמנם בורים, אך את מנהגי היהדות הם למדו ומלאו באהבה ובמסירות. הם מלאו את כל הדינים שאפילו היהודי הטוב ביותר לא היה מדקדק בהם. אמנם, בהתחלה הם נקראו (בפי היהודים) "שבתים" ,משום שמלאו רק את מנהג שמירת השבת, אבל תוך שהותם בין היהודים הם למדו, ומלאו יפה את כל הדינים, והפכו יהודים לכל דבר".

מאפיינים אלה של דבקות הגרים ביהדות, המתייחסים לראשית שהותם בארץ, ניכרים ביתר הרחבה גם בהמשך דרכם בארץ. נפרטם אחד לאחד:

א. לימוד המצוות על אף הבורות התחלתית. עניין זה מוזכר גם ב 1907- . ד"ר ברנשטיין-כהן, ש"התעניין במיוחד בגרים" בשבתו בבית-גן כותב:

"......לגרים אין שום מושג על תפילות ישראל ומנהגיו...... הרבה אפיזודות עם-ארציות אפשר לשמוע בסיפורי הגרים.......אף על פי כן השתדלו ללמוד ולהקפיד במצוות, וכשם שברוסיה, בה גרו בכפרים הרריים......לחג הפסח היו מזמינים איזו יהודיה זקנה, שילמו לה סכום הגון כדי שתערוך הכול בבית ברוח החג ולא יישאר, חלילה, חמץ בבית....... והיא הסבירה להם חוקים ומנהגים עבריים....., כך גם היו מזמינים מטבריה יהודי בעל תורה שישמש אצלם חזן בבית-גן ."

ב. ההקפדה על קיום המצוות. ר' בנימין, בספר זיכרונותיו מ "זבורוב ועד כנרת" ,מתאר את גרי יבנאל העובדים בהקמת חוות כינרת:

".....לפנות בוקר, לפני התחלת העבודה, הם אומרים תהילים ברוב רגש, גם בבכי, בתחנונים. לאחר כך הם חובשים תפילין, טליתות, עורכים תפילה, סועדים פת שחרית ומתחילים לעבוד"

אברהם קורקין, מי שהייה איש-דת נוצרי בצעירותו, נעשה איש-דת ואיש-רוח יהודי, משהתגייר ודבק ביהדות ובעיקריה, משום שהאמין שהמקור הוא התנ"ך היהודי, כתבי הקודש. מסופר על דוברובין ובניו , שמחשש חמץ ישבו בתענית כמעט גמורה בעלותם ארצה בפסח. ארון-הקודש בעתלית נבנה בהתנדבות על- ידי הגר מטביוב, משום שראה בעבודתו מצווה גדולה מאוד. בקרבות מלחמת-העצמאות, כשעזבו את סג'רה אנשיה שלא לחמו, נטלה עמה הגיורת מרים פרוטופופוב )שמואלי( את אווזיה ואת ספר-התורה - מעשה המעיד על החשיבות הרבה שמייחסים הגרים לדת, שנתקשרה בעבודתם בחקלאות, בעבודת-האדמה של ארץ-הקודש.

ג. אידיאליזם יהודי. המורה יכנאי ,בתארו את "קסמי הגליל", מספר על הגיורת הזקנה מסביבות הדון שגרה בחוות סג'רה עם נכדה יונה. בעת שביתת הפועלים בתרע"ד הם הועברו, על חפציהם, מן החווה. הדבר היה בפסח .הזקנה צעדה עם יונה לעבר בית דודתו, בתה של הגיורת, כשהיא עמוסה סל גדול מלא כלי פסח וחבילת מצות. רציתי לעזור לה, להקל עליה ממשאה - אך היא סירבה. בלכתה כפופה אחר נכדה אמרה: "ומה בכך, בגלל מולדת כדאי לסבול מעט".

ד. מעבר מן התרבות הרוסית אל העברית. מעבר זה, שמצא ביטוי בשילוב הרוסית והעברית בספרי הדת, היה בעל משמעות מעבר לעניין הלשונות. מרים הרי, בספרה Springtide in Palestine , מתארת את פגישתה עם "מאטוסקה", (Matouska) גיורת זקנה בסג'רה, ששמה שרה ושם בעלה אברהם. הגיורת הראתה למרים הרי את הסידור, שצדו האחד ברוסית וצדו השני בעברית, כדי להוכיח לה את דבר היותה "יהודיה טובה" .שלוש פעמים ביום היא מתפללת תפילת שמונה-עשרה, אבל אלוהים מנע ממנה את חסדו - היכולת לדבר עברית. היא מאוד אורתודוקסית" מזרחי ,"בדת. בפסח היא הולכת לירושלים, לנשק את אבני הכותל המערבי ולהשתטח על קברות האמהות.

ה. שאריות "נוצריות". על אף הדבקות ביהדות, קשה היה לגרים להיפטר מכמה נוהגים נוצריים שדבקו בהם, ובעיקר מנוהג ההצטלבות. מרים הרי מתארת בספרה את דוברובין, מפי אחד האיכרים שפגשה, כמי שמשתמש בביטוי" יהודי מלוכלך" בשעת כעסו .בעת ביקורו של הברון רוטשילד בכפר-תבור, ב 1914 - רצה פרנק, הפקיד הראשי של יק"א, להראות לו בית מסודר והכניסו למשפחת גרים. האישה, שראתה את הברון והכירה אותו על-פי התמונות, התרגשה מאוד והצטלבה מרוב התרגשות...... , בעת שהעביר דוברובין הזקן את ד"ר ברנשטיין-כהן הקודח בעגלה מבית-גן לצמח, בדרכו ליפו, היה עליו לעבור את הירדן הגועש בעונת החורף. הסוסים סירבו לחצות את הנהר. דוברובין עשה אפוא תנועת צלב על ראשיהם, ב"צלב רחב, פראבוסלבי" והם עברו את הירדן.

ו. הבדלי-דורות. בני הדור הראשון של הגרים הקפידו בענייני דת הרבה יותר מבני הדור השני והשלישי, שכבר באו אל המוכן, גדלו עם ילדי האיכרים היהודיים במושבות וקיבלו את ה"יהדות החילונית" .בני הדור הראשון עשו כל שביכולתם כדי להתקבל בקרב היהודים, אך בני הדור השני נולדו כיהודים, או שהתגיירו בגיל צעיר מאוד ולפיכך לא נזקקו למאמצים אלה. השימוש בלשון הרוסית אצל הדור הראשון הוא סמל למעברם מתרבות לתרבות ומשפה לשפה: בעוד שהדור השני כבר נזקק לעברית, עדיין נזקק הראשון לברכה ברוסית כשעלה לתורה; לא כן בניו ובני-בניו.

ז. שמות עבריים במקום רוסיים. אחדים מן הגרים שהגיעו ארצה הסבו את שמותיהם לעבריים, כחלק מהשתלבותם בחברה היהודית. נזכירם בקצרה: בית יוסף, עפרוני) ניצ'ייב(, שמואלי) פרוטופופוב( , יעקובי )מטביוב(, יצחקי) איסקוביץ-סזונוב(, גורן) יגורוב(, אבנר )יבדוקימוב(, אבידן )גרודניאנסקי(. אלה הם השינויים הידועים לנו בדור הראשון והשני של הגרים, אך סביר להניח שהיו שינויי-שמות גם בדורות שלאחריהם.

ח. שאיפה לנישואין עם יהודים שאינם גרים. נישואין מסוג זה נחשבו בעיני הגרים למביאי-מזל ולמבשרי קליטה בחברה היהודית. דוברובין הביא לבנותיו חתנים מבחורי הישיבות בטבריה. האחים מטביוב השיאו את אחותם האלמנה ליהודי, חייט בטבריה, קבצן ושכור, ורק משום שהיה ידוע כבר-אוריין. עם זאת היו לגרים קשיים לבוא בקשרי נישואין עם שאר היהודים, בעיקר בדורות הראשונים.
אומר בעניין זה אברהם קורקין:

"הכול עשיתי בחיי כדי לחדור ליהדות, משתדל לקיים את כל המצוות, זוכר בע"פ את כל התנ"ך, אולם בכל זאת אינני כאחד מזרע אברהם. כל נחמתי - שנכדי, אשר יבואו בברית עם בני ישראל, יזול בהם גם דם של אברהם."

דברים אלה ,לא זו בלבד שמדגישים את אדיקותם הרבה של הגרים, אלא מבהירים גם את כניסתו של אלמנט דתי מאוד לחברה שהיא ביסודה חילונית. כך נוצר אפוא קיטוב בין יהודים, המרשים לעצמם "זלזול במצוות וחטא", שכן הם יהודים מלידה, ובין יהודים שהקריבו מולדת ישנה, קרובים ורכוש, סבלו סבל רב בנדודיהם - והכול כדי להגיע לארץ הקדושה ולזכות לקיים את המצוות בה.
מסופר על נשי הגרים בסג'רה, שבאו בשבת אחת למניה וילבושביץ )שוחט(, שהייתה גזברית חוות סג'רה ומן המנהיגות הבולטות שם, בטרוניות על הבחורים. הסיבה לכך הייתה שהבחורים ירו מסיבה כלשהי יריות-שמחה באוויר, ובכך הפריעו את מנוחת האלוהים וחיללו את קדושת השבת בפרהסיה; והלא באו לארץ כדי לקיים בה את המצוות! סיפור קצר זה יש בו כדי להבליט את הבעיה המרכזית בנושא הדתי, המלווה מתיחות בין גרים ויהודים. אומר קלויזנר:

"היהודים אינם אוהבים את הגרים כלל וכלל, הם מלגלגים עליהם, חושבים אותם לטיפשים ומטומטמים, ומתרחקים מהם...... דבר המוכיח.......כאילו חדלו היהודים מלחבב ולהעריץ את אמונתם.......כאילו היהדות היא להם משא כבד, ולמה יטענוה גם על אחרים? .......כאילו שטות היא להדבק ביהדות".

קליטת הגרים והשתלבותם בחברה היהודית

יש לציין שרוב המקורות הכתובים מזכירים את היחס הקשה לגרים, נוסח "קשים גרים לישראל כספחת". לעומתם ציינו רוב המספרים בעל-פה כמאפיין דומינאנטי את הקליטה - היחס לגרים כאל שווים לכולם. הסיבה להבדל בהדגשת המאפיינים השונים נעוצה במידת הקירבה ובמימד הזמן: המקורות הכתובים הם פרי-עטם של" אורחים לרגע" , נוסעים ומבקרים למיניהם, שתיארו את השנים הראשונות והדורות הראשונים. לעומתם, המקורות שבעל-פה הכירו מקרוב ובמשך זמן רב את הגרים. הללו מתארים אפוא את התהליך, ולאו-דווקא בשנים הראשונות; הם עצמם מקבילים בגילם לבני הדור השני והשלישי שבמשפחות הגרים, ועיקר זיכרונותיהם - מבני גילם. ניתוח זה של המקורות משמש הוכחה לשני מאפיינים בולטים לגבי קליטת הגרים בסביבתם היהודית ועל-אף קשיי הקליטה הייתה בכך אמביוולנטיות. נביא עתה ארבעה תחומים כלליים, נוספים על אלה שנדונו, ואשר בהם מומחשת אמביוולנטיות זו בתהליך קליטתם של הגרים:

א. חיי היום-יום. מצד אחד נתקלו הגרים, בעיקר ילדיהם, בהזדמנויות שונות, בכינויי-גנאי: "גרים וגויים" .היו פעמים שגם המורים בבית-הספר התבטאו בצורה מעליבה זו בכיתות. לרבים מילדי הגרים נודע דבר היותם "יהודים מיוחדים", לאחר שילדים אחרים הציקו להם בכינוי "גרים" ו"גויים" ,והם שאלו את הוריהם לפירושן של מלים מוזרות אלה. ומצד שני, המספרים בעל-פה העידו גם על סיועם של הגרים בתחום החקלאות והעגלונות לשכניהם שאינם גרים. כאן בולט רצונם העז של הגרים להיקלט בין אחיהם היהודים; הסיפורים על חיי היום-יום, מפי המספרים בעל-פה, מעידים על קשרים חברתיים הדדיים.

ב. בתחום התעסוקה. דוברובין, שעוד ברוסיה נשא גיורת לאישה, העדיף להעסיק גרים, כאפרים גרודניאנסקי וגבריאל פילין .משפחות קורקין וסזונוב, בישבן בבית-גן, סייעו לקליטתם בעבודה של בני דוברובין-גרודניאנסקי כביטוי ל"אחוות גרים". לעומת זאת, אברהם קורקין ובנו אליהו )שנחשב, לקראת סוף העשור, אחד האיכרים האמידים בסג'רה (וכן בנימין יצחקי )איסקוביץ) ובני גרים נוספים העסיקו, משהתבססו בחקלאות, פועלים יהודים שאינם גרים. וכאילו נתערבבו היוצרות: במקום יהודים לעומת גרים - איכרים לעומת פועלים.

ג. קשרי הנישואין של הגרים. ידועים מקרים אחדים, שבהם סירבו אנשי המושבות, ובכללם גם "כלי קודש" ,שלכאורה היה עליהם להעדיף את הגרים ולקרבם, להשיא את בנותיהם לבני גרים. על כן רבו מקרי הנישואין של גרים בינם לבין עצמם: ראובן גרודניאנסקי התחתן עם תמר דוברובין; בנימין איסקוביץ) יצחקי, לבית סזונוב( נשא לאישה את חנה בת אברהם קורקין; שני בנים נוספים של אברהם קורקין, משה ויצחק, נשאו נשים ממשפחות גרים) רבקה וחנה), מטביוב מכפר-תבור נשא, לאחר שהתאלמן, אישה שנייה ממשפחת סזונוב, משה סזונוב התחתן במטולה עם רבקה גרודניאנסקי )אבידן) . דוברובין, לדוגמה, השיא לבנותיו אברכים מטבריה ,ולא מבני בית-גן שבה ישב. אך גם בנקודה זו יש צדדים לחיוב. ברבות השנים נישאו רוב צאצאי הגרים, בעיקר בני הדור השלישי ואילך, עם יהודים שאינם גרים. מעשהו של דוברובין ,יותר משבא בשל יחסיו עם שכניו בבית-גן, היה בו משום אדיקות יתרה בדת ,והוא הדין למקרים דומים. גם השאיפה להינשא ליהודים שאינם גרים, שהוזכרה כמאפיין לדבקותם של הגרים ביהדות - שאיפה שאמנם נתגשמה במרוצת הזמן - מעידה על תהליכי הקליטה. אכן, בתחום זה בולטים בבירור הבדלי הדורות.

ד. חיי הציבור. ביפו הייתה, כאמור," עדת גרים "נפרדת. בחדרה התקשו הגרים להיקלט בחיי הציבור, ולא בכדי לא נשאר מהם איש במושבה. לעומת זאת הגיעו הגרים בשנים שאחר-כך לפעילות בחיי הציבור. יצחק קורקין היה השומר הראשון בבית-גן וממארגני השמירה; בנימין יצחקי היה "מוכתר" יבנאל שנים רבות; אליהו (אליק( קורקין היה מוכתר סג'רה; שולמית קורקין הייתה בין הפעילות בארגוני הנשים ביבנאל ובבחירות ל"אסיפת הנבחרים" הראשונה. באסיפות איכרי המושבות נטלו הגרים בני הדורות הראשונים חלק פעיל, ברוסית, ובניהם - בעברית.

השתלבותם של הגרים במאמץ הביטחוני, בתקופת היישוב ולאחר הקמת המדינה, משמשת הוכחה חותכת לקליטתם בחברה היהודית כשווים בחלוף השנים. ראובקה קורקין, חבר "השומר", השתתף ב"מאורע מרחביה" - הקרב עם הערבים בשדות מרחביה ב1901 - , משניסו הללו לקצור בשדות לא-להם. יחד עם יגאל ושומרים אחרים ישב בכלא נצרת. אברהם אביגדורוב, בנם של רחל )קורקין( וגד אביגדורוב )חבר "השומר"(, נעטר ב"עיטור הגבורה" על עצירת שיירת-נשק ערבית ליד קריית-מוצקין במלחמת-העצמאות. מנחם קורקין ,נכדו של אברהם, יצא עם הכ"ג בסירה "ארי-הים" לסוריה ועקבותיו נעלמו אתם. רפאל כהן )בן דבורה קורקין( נפל בקרב על לוביה שבגליל במלחמת-העצמאות. הללו, וכן רבים אחרים שנודעו פחות, מעידים על כך ששאיפתו של אברהם קורקין; מחוללה של תנועת הגרות בפלך אסטראכאן, נתקיימה: נכדיו וניניו באו בברית עם בני ישראל.


גרי העלייה השלישית

אירועי מלחמת העולם הראשונה ומהפכת אוקטובר, שבאה בעקבותיה, הביאו ליצירת גל חדש של תנועות אידיאליסטיות ששאפו לנטוש את רוסיה ולנדוד לארצות אחרות מתוך תקווה למצוא חיים חדשים ויציבות. במקביל להתעוררות שחלה בקרב יהודי רוסיה והתנועה הציונית, החלה גם התעוררות בקרב קבוצות המתייהדים השונות שהיו מפוזרות ברחבי רוסיה, בעיקר באזור קווקאז. גם התנאים החדשים שנוצרו בארץ ישראל בעקבות תבוסת האימפריה הטורקית והעברת השלטון לאימפריה הבריטית, והצהרת בלפור, יצרו את התנאים להגירת יהודים לארץ ישראל. החל משנת 1919 אנו עדים להתארגנויות של בודדים וקבוצות מתייהדים במטרה לעלות לארץ ישראל ולהגשים שם את מאווייהם הדתיים והאישיים. היו ביניהם כאלו שהצטרפו למשפחותיהם או לחבריהם שעלו לארץ ישראל בשנים הקודמות. והיו גם כאלו שהתארגנו בקבוצות מאותו כפר או מאותו אזור למטרת גיור ועליה להתיישבות משותפת בארץ ישראל. תחנת המעבר העיקרית של העולים לארץ ישראל הייתה העיר קונסטנטינופול (היום איסטנבול) שנקראה על ידי היהודים קושטא. בקושטא היה משרד של הסוכנות היהודית שמתפקידו היה לעזור לעולים בדרכם לארץ, להשיג עבורם אשרות כניסה לארץ ישראל, ולארגן עבורם את סידורי ההפלגה לארץ. בדו"ח מפורט ששלח בשנת 1923 לממונים עליו בארץ מדווח, בין היתר, מר י. ליפשיץ, המזכיר הראשי של המשרד בקושטא, גם על קבוצות הגרים בהן הוא מטפל:

"גרים. באו מרוסיה לפני כשנה ויותר בשאיפה קבועה לעלות לארץ. זה הוא אלמנט עובד מצוין. חקלאים טובים ומסוגלים לכל עבודה קשה. מסתגלים לתנאים הכי קשים. מספר המשפחות שאושרו 9."

סיפורו של העיתונאי אליעזר ירושלמי על תשע משפחות גרים מהכפר אטרדניה שבקווקאז משמש דוגמא מצוינת :

מאטרדניה לארץ ישראל(3)
(3) מאטרדניה לארץ ישראל, מתוך ספר השנה של העיתונאים תשל"א (1971) עמ' 164.
אליעזר ירושלמי, עיתונאי, בן למשפחת גרים שהתיישבה בתל אביב בשנת 1923.


האוניה האיטלקית "אומבריה" הטילה עוגן הרחק בים מול נמל יפו. תם המסע. עוד מעט-קט יתקרבו אל האוניה ה"באראקות" – אותן סירות-משוט גדולות בהן נהגו הספנים הערבים להעביר את הסחורות מן האניות אל המזח – וייקחו עימהן אל החוף הנכסף את העולים ומיטלטליהם הדלים. בשביל קבוצה אחת מבין החלוצים שבאו באוניה, זהו סוף למסע ארוך, רב-קרבנות ורב-סבל שהחל כמה שנים קודם לכן. לא קשה לזהות את אנשי קבוצה זו, כי שונים הם משאר העולים בחזות-פניהם, בשערם הבהיר, בלבושם ובצליל שמותיהם הזר. הם יורדים אל החוף ואינם מבקשים דבר. רצונם הוא רק לעבוד ולחיות בארץ ישראל ואין הם בוחלים בשום מלאכה, אך עדיפה בעיניהם עבודת החקלאות. הם באו אל הנחלה אך אינם שואפים למנוחה.

השנה היא שנת 1923 . עם שוך גלי "העלייה השלישית". אך סיפור המעשה מתחיל שנים אחדות לפני-כן – בשנת 1916 באטרדניה – כפר נידח אי-שם בקווקז. היה זה ספק-כפר ספק-עיירה, שמנתה 18,000 נפש. כולם נוצרים. ובקרב הנוצרים הייתה כת של סובוטניקים מדורי-דורות, אך גם בתוכם היו כיתות ותת-כיתות שאחת מהן הייתה של סובוטניקים "ציוניסטים" אשר עם חלב האם ינקו את האהבה לציון – ארץ התנ"ך. הם לא ידעו אל-נכון מה פירושה "ציון" זו, אך מסיפורי התנ"ך הצטיירה בדמיונם ארץ קסומה, אפופת סוד ומסתורין והם נכספו אליה בכל ליבם. הסובוטניקים הציונים מנו כ-20 משפחות. לבד משמירת השבת, גם לא אכלו בשר חזיר ולא שרו מזמורים נוצריים בבית-התפילה שלהם. הם נהגו לקרוא פרקי תנ"ך ובעיקר פרקי תהילים. סובוטניקים אחרים, כגון הבפטיסטים, נהגו רק לשמור על קדושת השבת, אך ביתר המנהגים לא נבדלו מהנוצרים.

הסובוטניקים הציונים החלו להתעניין יותר ביהדות, עליה קראו כה רבות בתנ"ך, אך באטרדניה לא היו יהודים כלל. הייתה שם רק משפחה אחת של יהודי קראי בשם פינחס אליאסוב. היה זה סוחר עשיר ולו אישה, שני בנים ובת. זו הייתה כל ה"קהילה" היהודית בכפר. הסובוטניקים החלו מקיימים קשרים עם משפחה זו, אך אליאסוב לא ראה את עצמו די מוסמך להסביר להם על עקרי היהדות ואולי גם לא רצה לעלות על עצמו את חמת אנשי הכפר והפנה אותם אל רב יהודי שהתגורר לא הרחק מאטרדניה.

היה זה רבו של הכפר ג'יגנאס – כפר של יהודים גרוזינים המרוחק כ-45 קילומטרים מאטרדניה. רב הכפר שאולוב נפגש עם הסובוטניקים פעמים אחדות, סיפר להם על הדת היהודית והסביר להם את התנ"ך. בהשפעת שיחות אלה החליטו חלק מהסובוטניקים-הציונים לעבור ליהדות. היה זה בשנת 1917. סובוטניקים אלה החלו לנהוג לפי מנהגי היהדות. הם התפללו בכיסוי ראש, שמרו על כשרות ואכלו מצות בפסח. 15 משפחות מתוך 20 משפחות הסובוטניקים-הציונים עברו, אפוא, ליהדות. הרב שאולוב נתן לכולם שמות פרטיים עבריים: וסילי נקרא עמנואל, דוסיה – דינה, סטיפן – אליהו וכו'. אחרי-כן הוא ערך למשפחות אלה בסתר ברית-מילה סמלי על-ידי הקזת דם ונתן להם תעודות. זה היה גיורן הראשון של המשפחות ומעברן המלא ליהדות. בן אחת המשפחות לא הסתפק בברית-המילה הסמלי ובהיותו בשדה הוא מל את עצמו ואך בנס ניצלו חייו....

עם מעברם הגלוי ליהדות הם החלו להרגיש מיד את טעם האנטישמיות. תושבי הכפר, שנהגו בהם סובלנות כל עוד היו נוצרים סובוטניקים, שינו את יחסם והחלו להציק להם בקריאות "ז'יד" ואף יידו בהם אבנים.

אותם ימים היו ימים של תמורות ברוסיה. שלטון הצארים התמוטט ותחתיו בא שלטון הסובייטים. גם בכפר אטרדניה חלו שינויים. הגיעו אליו יהודים ועמם ספרות עברית ועיתון שבועי בשם "רסוויט" (עמוד השחר) בעריכת זאב ז'בוטינסקי. היהודים החדשים החלו ללמוד עברית ולתכנן את עלייתם לארץ ישראל. אליאסוב הבטיח לסייע להם ואף לעלות איתם לציון, אך תקוותו נכזבה עד מהרה. הבולשביקים נכנסו לכפר ועצרו שם 18 איש באשמת קונטרה-רבולוציה. בין העצורים היה גם אליאסוב. כל ה-18 הוצאו להורג בירייה.

מותו של אליאסוב לא ריפה את ידי היהודים החדשים. דומה, כי אפילו דבר רצונם לעלות לציון ארץ הקודש. בחיפוש אחר קשרים עם ציונים נותר קשר ביניהם ובין אוסישקין שישב באותה העת באודסה וטיפל בגיוס כספים ובהעלאת יהודים לארץ-ישראל. אחרי חליפת מכתבים בין קבוצת הסובוטניקים-היהודים לבין אוסישקין יצאה משלחת מאטרדניה לאודסה ובראשה מנהיג הקבוצה פיליפ טרסינקו. בפגישה עם אוסישקין הוא הציע להם כי אלו הרוצים לעלות לארץ-ישראל ימכרו את רכושם בכפר ויבואו לאודסה עם כלי החקלאות שלהם, כדי שיוכלו לעבד את האדמה בארץ-ישראל. בכסף שיושג ממכירת הרכוש אוסישקין ישכור עבורם אוניה בה יפליגו לארץ-ישראל. ואכן, תשע משפחות מכרו את רכושן כדי לממן את נסיעתן לארץ-ישראל. ממכירת הרכוש, שכלל סוסים ופרות, גני עצי פרי ובתים, הצטבר סכום של 950,000 רובל. בסוף שנת 1918 יצא טרסינקו שנית אודסה מסר את הכסף לאוסישקין. כעבור חודשים אחדים הודיע אוסישקין לקבוצה באטרדניה, כי אמנם שכר עבורם אוניה אך בגלל המהפכה בוטלה העסקה. האוניה לא תוכל לקחתם וכל כספם ירד לטמיון. אוסישקין הביע את בטחונו, כי יבוא יום והם בכל זאת יגיעו לארץ-ישראל.

כך נותרו המשפחות באטרדניה בכפרם באווירה עוינת, ללא בית, ללא רכוש וללא כסף. קרובים ומכרים נתנו להם מחסה זמני. אך גם מהלומה זו לא הרפתה את ידיהם. הם החליטו לא להתבסס מחדש בכפר, אלא לנסות בדרכים אחרות להגשים את שאיפתם העזה לעלות לציון.  כאשר התברר להם, כי לא יוכלו להסתייע בגורמים מבחוץ, החליטו לפעול בכוחות עצמם. נודע להם, כי בטיפיליסי חי יהודי בשם ד"ר פייקין, המטפל בהגירת יהודים מברית-המועצות. אנשי הקבוצה החליטו לפנות איליו. שלושה צעירים יצאו לטיפיליסי כחיל חלוץ אשר בעקבותיו יצאו כל המשפחות על זקניהם, נשיהן וטפן. בתחנת הרכבת נבינומיסק, הסמוכה לאטרדניה, הם שכרו קרון רכבת, העמיסו עליו את מיטלטליהם המעטים ויצאו לדרך. לרוע מזלם נפטר ד"ר פייקין ימים אחדים לפני הגעת שלושת הנציגים לטיפיליסי וכך שוב נכזבה תקוותם למצוא עזרה לעלות לארץ-ישראל.

באותה עת התרכזו יהודים רבים בעיר הנמל באטומי, במטרה להפליג משם לארץ-ישראל. אנשי קבוצת הגרים מאטרדניה שינו את יעדם ויצאו בקרון הרכבת ששכרו לבאטומי. השלושה שיצאו לטיפיליסי הצטרפו אליהם אחר כך בבאטומי. בינתיים סגרו השלטונות הקומוניסטים את גבולות ברית המועצות ואסרו על יציאה מתחומי המדינה. המוני האנשים שהיו מרוכזים בבאטומי נותרו ללא קורת גג וללא אמצעי קיום. קבוצת הגרים מאטרדניה הסתדרו בקושי בעבודה והתפרנסו בדוחק. בעיקר התקיימו ממכירת הרכוש הדל שהביאו עימם מהכפר. כמקום מגורים שימשו להם – כמו לרבים אחרים – סככות תחנת הרכבת. בתנאים קשים, בצפיפות, ללא תנאי תברואה נאותים, ובלכלוך מחריד חיו האנשים שנה תמימה.

בבאטומי קם ועד הגירה יהודי שהשיג דרכונים והיתרי יציאה. הדבר היה כרוך בתשלום לא קטן וכמובן נהנו מכך רק בעלי האמצעים שבקרב היהודים. מאוחר יותר נעצרו אנשי הוועד על ידי השלטונות הקומוניסטיים והוצאו להורג. האשימו אותם, כי הם מבריחים רוסים "לבנים" מתחומי המדינה. אנשים רבים, בהם הגרים מאטרדניה, המשיכו לחיות חיי סבל, וכאילו לא די בכך פרצה בינתיים בעיר מגפת קדחת צהובה שהפילה חללים רבים. גם תשע משפחות הגרים מאטרדניה שלמו "מס" למגיפה – ארבעה מבני המשפחות מתו והובאו לקבורה בבית העלמין היהודי בבאטומי.

אחרי מאמצים מרובים הצליחו המשפחות להשיג מקום באוניה "בוקובינה" שיצאה מבאטומי לקונסטנטינופול (קושטא). הם הורשו לקחת עימהם לאוניה רק את החפצים שיכלו לשאת בידיהם ואת כל השאר נאלצו להשאיר מאחוריהם על החוף. כך הם עלו לאוניה ובידיהם רק צרורות בגדים. כך שמכל הרכוש שהביאו איתם בקרון בצאתם מאטרדניה, הם עזבו את חופי רוסיה כשבידיהם רק צרורות דלים. "בוקובינה" הייתה מלאה במהגרים, בהם כ-300 משפחות יהודיות. כאשר הגיעה האוניה לנמל קושטא התפזרו היהודים לארצות שונות. אלו שמגמת פניהם הייתה ארץ-ישראל לא הורשו לרדת אל החוף. השלטונות התורכיים שיכנו אותם באוניה רעועה שעגנה במפרץ. כאשר זו לא החזיקה מעמד והיה חשש כי תטבע, העבירו את העולים לאוניה רוסית גדולה שעגנה במפרץ ללא שימוש. חצי שנה הוחזקו העולים באוניה ולא הורשו לרדת אל החוף.

לאחר השתדלויות רבות של יהודים אזרחי תורכיה, הורדו כלואי האוניה אל החוף ושוכנו בבית-עולים בקושטא. ועדת הגירה יהודית ניסתה להשפיע על העולים כי יוותרו על רצונם לעלות לארץ-ישראל והציעו להם לצאת לארגנטינה שם יחיו ויעבדו בחוותיו של הברון הירש. קבוצת הגרים מאטרדניה דחתה את ההצעה בתוקף. הם דרשו כי יאפשרו להם להפליג לארץ-ישראל, ולא יעדיפו לחזור לרוסיה.

יהודי קושטא סייעו לעולים כמיטב יכולתם, אך הבטלה העיקה עליהם מאוד. הם היו אנשי עבודה ולא הסכימו לאכול לחם-חסד. הם השיגו עבודה מכל הבא ליד ובעיקר בחווה החקלאית של יק"א "מסילה חדשה" שהוקמה מכספי הברון הירש. חווה זו הייתה מרוחקת כ-25 קילומטרים מקושטא. הגרים עבדו במרץ רב, כי עבודת האדמה הייתה חביבה עליהם. עבודת הגרים נשאה חן בעיני אנשי החווה והם הציעו לגרים להישאר, לקבל חלקות אדמה ולהתיישב במקום. הגרים דחו את ההצעה. הם אמרו כי לא עברו את כל התלאות כדי לחיות בתורכיה והם חייבים להגיע לארץ-ישראל.  הם המשיכו לעבוד בחוות "מסילה חדשה", כאשר הם אינם מרפים ממאמציהם להשיג היתרי עליה לפלסטינה. בסופו של דבר הגיע הרגע המיוחל – הם קיבלו ממשלת המנדט הבריטי אישורי עליה לפלסטינה. בתחילת חודש ספטמבר 1923 עלו חלקם על סיפונה של האוניה "אומבריה" בנמל קושטא והפליגו לארץ-ישראל והגיעו לחוף יפו ב-16 לחודש ספטמבר 1923 . הנותרים יצאו מקושטא כחודש מאוחר יותר ונחתו בחוף יפו ביום שמחת-תורה, 2 בנובמבר 1923 .

חלק מהמשפחות התיישבו תחילה בתל אביב בשכונת כרם-התימנים ובשכונת הצריפונים ברחוב בלפור. הם עברו גיור שני (כהלכה) ע"י הרב הראשי לארץ ישראל, הרב קוק, ובהשגחת הרב אהרונסון. ניתוחי ברית המילה בוצעו בבית-החולים "הדסה" בידי ד"ר בראון. אך הישיבה בעיר לא הייתה לרוחם. הם השתוקקו לעבוד בחקלאות. נודע להם כי לפיק"א יש אדמות בקיסריה.

שש משפחות יצאו לקיסריה. באותה עת גרו שם ערבים בוסניאקים – יוגוסלבים שקיבלו את דת האיסלם. אך בבוא הגרים לקיסריה התברר להם כי לא יוכלו לקבל אדמה מפיק"א מאחר ולא היו להם אמצעים לקניית ציוד חקלאי ולתשלום דמי חכירה. בלית ברירה החלו לעבוד כאריסים את האדמה שהייתה שייכת לכנסיה היוונית. שישים אחוזים מהיבול נמסרו לכנסיה ואילו הגרים הסתפקו בארבעים אחוז מתוצרתם בלבד. שנתיים וחצי ישבו שש משפחות הגרים בקיסריה, אך חרף חריצותם לא הצליחו להתקיים מהחלק הזעום של היבול שנשאר בידיהם. חלקם יצאו לעבודות מזדמנות במושבות הסביבה – בבנימינה ובחדרה. אחדים הצליחו לחכור אדמה מפיק"א ולהתקיים ממנה. החיים בקיסריה היו מלווים בהתנגשויות בלתי פוסקות עם ערביי הסביבה שעלו עם עדריהם על שדות היהודים והם נאלצו לא פעם להגן על עצמם ועל רכושם בחוזק יד. בשנת 1928 , כאשר החלה "אגודת נטעים" לנטוע פרדסים באזור חוות "חפצי-בה" שהוקמה ע"י אהרון אייזנברג בשנת 1906 , עברו הגרים לחוות "חפצי-בה". במרוצת הזמן התפזרו חברי קבוצת הגרים והתיישבו במקומות שונים בארץ.

זה סיפורה של עדה קטנה ונאמנה ששיתפה עצמה בבניין הארץ ובהגנתה. בניה עבדו בכל עבודה קשה ובתנאים הקשים כחלוצים. הם באו לארץ עם אחרוני אנשי העלייה השלישית, אך משום מה נפקד סיפורם מסיפורי עלילות חלוצי העלייה השלישית. רשימה זו באה למלא חובת-כבוד כלפי בנים נאמנים אלה לעמם ולארצם.

משפחות גרי העלייה השלישית

תשע המשפחות שעליהן סיפר אליעזר ירושלמי, שהגיעו מאזור קווקאז הן:
ביסטרנקו, גריביניוק, טרסינקו, פילין (שלוש משפחות), שרבקוב, סקוברצוב (שתי משפחות). בנוסף למשפחות אלו ידוע על משפחות נוספות, חלקן הקדימו את המשפחות הנ"ל וחלקן הגיעו באותה תקופה ממקומות אחרים ברוסיה ואף "בילו" איתן את השהות הארוכה בקושטא.

בספרו "סובוטניקים בגליל" (4) כותב יואב רגב על וולודיה מרזיצ'נקו שהתגורר בחפצי-בה. מרזיצ'נקו היה פעיל כמתנדב בהורדת 350 מעפילי האוניה "ולוס" בחוף כפר ויתקין ביולי 1934. מספרים שוולודיה ושתי מעפילות שירדו מהאוניה נספו בעת ההורדה בים הרוגש ומסופר שוולודיה היה לגיבור מקומי.

עוד מספר יואב רגב בספרו על קבוצת "סובוטניקים" שהתיישבה בנשר שליד חיפה בשנת 1924 ונמנו על מייסדי קואופרטיב התחבורה "השחר". בנימין (וניה) רשילוב, בן לאחת המשפחות האלו, נפל בקרבות רמת יוחנן בשנת 1948.

משפחה נוספת עליה מספר יואב רגב היא משפחת ז'בין שעלתה מאזור באקו בשנת 1923. המשפחה הייתה בקשרי ידידות עם פינחס רוטנברג בטרם עלו לארץ והוא שמינה את אבי המשפחה אברהם ז'בין למשרת קצין הביטחון של חברת החשמל הארץ ישראלית. יונה, בנם של אברהם וחנה ז'בין היה איש רב מעללים. חבר "הפלוגה המיוחדת" של חי"ש בתל אביב, איש עליה ב' ומלווה על אניות מעפילים. יונה ורעייתו כרמלה (לבית ארקין) ממזכרת בתיה, עסקו, בין השאר, בהעלתם של יהודי אלג'יר לארץ.  (4) "סובוטניקים" בגליל – גרי הצדק הרוסיים במושבות הגליל, ספרו של יואב רגב, הוצאת אחיאסף.


בתקופה בה הגיעו לארץ אנשי אטרדניה הגיעו מספר משפחות שמקורן במערב רוסיה, אוקראינה וחצי האי קרים:
משפחת אגייב, שמוצאה מאזור סמולנסק (Smolensk) שבמערב רוסיה הגיעה ליפו ביום שמחת תורה תרפ"ג (1923). ולמרות שראש המשפחה אלישע (רודיון) חלם להתיישב עם משפחות נוספות בחווה חקלאית בגליל, לגדל דבורים ולייצר דבש, תפחה המציאות הקשה על פניו ובכדי שיוכל לפרנס את משפחתו שכללה אישה וארבעה ילדים, נאלץ להתפשר על התיישבות בתל אביב ולעסוק בנגרות. בני משפחת אגייב ששני הצעירים שבהם נולדו בתל אביב, הפכו תוך שנים ספורות לישראלים לכל דבר. טוביה הבכור היה נוטר בגליל ואחד מאנשי יוקנעם שהחזיקו בתחנת השומרים ב"רמת השניים". הבן השני שלמה היה ממנהיגי קן השומר הצעיר בתל אביב וממייסדי קיבוץ השומר הצעיר ג' שהיה לקיבוץ חצור. יעקב, הבן השלישי, היה מראשוני הפלוגה הימית של ההגנה, מדריך בקורס החבלה הראשון שרוב אנשיו נספו בפעולת כ"ג יורדי הסירה (אחד מהם מנחם קורקין). יעקב התנדב במאי 1941 , ביחד עם 5 אנשי הפלוגה הימית נוספים, לצאת בשליחות ההגנה למשימות חבלה מטעם ה-SOE (Special Operations Executive ) הבריטי באיי יוון הכבושה ע"י הגרמנים, משימה שנחשבה למשימת התאבדות. למרבית מזלו ומזלם של חבריו, השלימו השישה את משימותיהם וחזרו בשלום לארץ בעוד חבריהם וחניכיהם, הכ"ג, יצאו במקביל למשימת חבלה באזור סוריה ממנה לא שבו. אחרי המלחמה העמיד יעקב דורות רבים של יורדי ים ישראלים במסגרת תפקידו כמורה ימאות ראשי בבית הספר לקציני-ים בעכו. דבורה (דורה) הבת היחידה של המשפחה התגייסה לצבא הבריטי במסגרת ה-ATS (Auxiliary Territorial Service) ושירתה כנהגת אמבולנס בחזית צפון אפריקה. משה ומרדכי, שני הצברים של המשפחה, התגייסו לפלמ"ח, שרתו בגדוד הרביעי, ונלחמו בקרבות פריצת הדרך לירושלים, כיבוש לוד ושחרור הנגב. מרדכי אגייב זכה בפרס ביטחון ישראל במסגרת עבודתו רבת השנים בתעשייה האווירית. בנו של משה, יגאל אגייב נפל בקרבות מלחמת יום הכיפורים בפריצת המערך המצרי בחווה הסינית. מספר בני הדור השלישי של משפחת אגייב הסבו את שם משפחתם לשמות עבריים כמו אביב וגיא.

משפחה נוספת שתרמה רבות לבניין הארץ ולהגנה עליה היא משפחת יורקין שמוצאה מהעיר אלכסנדרובסק (היום זפוריז'ז'יה Zaporizhzhya) שעל גדות הדנייפר מצפון לאודסה. אליהו יורקין שהיה ברוסיה עיר עשיר, בעל מכרות, ומפעל לעיבוד שיש ומצבות התיישב עם משפחתו בתחילה בירושלים שם שינה את שמו מיורקין לאברמוב. אחר כך עברה המשפחה לאזור תל אביב והתיישבה באזור נחלת יצחק – שכונת בורכוב. אליהו יורקין הקים מפעל לייצור מצבות ודברי שיש. מאוחר יותר שינו בני המשפחה את שמם ל"מיצפון". בניו של אליהו היו אנשי הגנה ולוחמי פלמ"ח, מלח הארץ. בנו של דניאל מיצפון, רפאל, היה סמג"ד שריון. במלחמת יום הכיפורים נלחם בחזית תעלת סואץ. רפאל נפצע בקרבות הבלימה ופונה לבית חולים אך כעבור כמה ימים ברח מבית החולים ושב לקרבות באזור החווה הסינית שם נהרג. סבו של רפי, אליהו יורקין, היה חברו הטוב של אלישע אגייב. שני נכדיהם של גרים אלו מסרו את נפשם להגנת מדינת ישראל ונפלו באותה החזית בהפרש של יומיים זה מזה.

מספר משפחות של גרים שעלו לארץ בשנת 1923 התיישבו בנחלת יצחק, ישוב שנקרא על שמו של הרב יצחק אלחנן ספקטור "המגייר הגדול" מקובנה. ידוע שבנחלת יצחק ישבו לפחות שלוש משפחות גרים: משפחת סבירידוב (רחל ויוסף), משפחת מלוכין, ומשפחת נאומנקו (נחום ודבורה) שעלו לארץ עם שלושת ילדיהם (יוסף, לאה ומלכה) .

משפחות גרים נוספות שהתיישבו באזור תל אביב הן : משפחת אנטיפוב זכריה, משפחת בלבס (מיכאל ושרה) שעלו לארץ עם ששת ילדיהם (טוביה, אביגדור, הגדה, יהודית, שרה, דינה). זכר רודיקוב. משפחת פנטשין (אברהם ותמר) עם שני ילדיהם (שמעון ורייזה). משפחת פוליקוב (יצחק ואסתר) איתם הגיעה גם אימו של יצחק אסתר. מירושניצ'נקו ראובן הגיע עם אחיו יהושפט ואימו רות. והגיע גם גר ממשפחת זבארה שעליו כתב נתן אלתרמן את השיר המפורסם "קונצרטינה וגיטרה" ושהיה מראשוני העובדים בנמל תל-אביב.

משפחת פילין, אחת מתשע המשפחות מאטרדניה, התיישבה בכפר מעש שליד פתח תקווה. אבי המשפחה גבריאל פילין נסע לגליל ועבד בחוותו של דוברובין ביסוד המעלה. בני ענף אחד ממשפחת פילין החליטו באמצע שנות ה-50 לחזור לרוסיה, היתר נטמעו בחברה היהודית בהצלחה מרובה ועושים בה חייל.

היו עוד משפחות גרים רבות שבמהרה נטמעו בחברה היהודית. יש משפחות רבות שהיו מעדיפות שלא להבליט את מוצאן הגרי. ובתוקף הנסיבות, במיוחד לאור היחס ה"לא חיובי" מצד החברה היהודית יש לכבד את רצונם. יודעי דבר יכולים למנות מספר לא מבוטל של ישראלים "מכובדים וידועים" הנושאים גנים של אבות מאנשי הגרים הרוסיים.


רשימת משפחות גרים שעלו לארץ ישראל

להלן טבלה המרכזת שמות משפחות גרים רוסיים שעלו לארץ החל מסוף המאה ה-19 ועד סוף תקופת העלייה השלישית בשנת 1923. כמובן, אין זאת רשימה מלאה משתי סיבות עיקריות: ראשית משום שלא כל משפחות הגרים מתועדות, ושנית, משום שמשפחות רבות (במיוחד משפחות של אנשי ציבור) היו מעדיפות שלא להבליט את עובדת מוצאן ויש לכבד את רצונן.





















































































































כתבה זו נערכה על ידי אילן גיא כחומר רקע להרצאה בנושא עליות הגרים הסובוטניקים מרוסיה בכנס השנתי השישי בגנאלוגיה יהודית של העמותה הישראלית לחקר שורשי המשפחה שיתקיים ביום שלישי, ב' כסלו תשע"א – 9 בנובמבר 2010 במוזיאון לתולדות העם היהודי, אוניברסיטת תל אביב.

מקורות

"הגרים הרוסיים בגליל בראשית המאה ה-20 " עבודת מחקרו של פרופ' יובל דרור שפורסמה בקתדרה– לתולדות ארץ ישראל ויישובה,
בהוצאת יד בן צבי ירושלים, טבת התשל"ט.

"סובוטניקים" בגליל – גרי הצדק הרוסיים במושבות הגליל, ספרו של יואב רגב, הוצאת אחיאסף.

מאטרדניה לארץ ישראל, מאמר של אליעזר ירושלמי מתוך ספר השנה של העיתונאים תשל"א (1971) עמ' 164.

הסובוטניקים ברוסיה: סיפורה של כת קטנטונת, עבודת מחקר של פרופסור שולמית שחר, פורסמה ב"זמנים-רבעון להיסטוריה"
של אוניברסיטת תל אביב, גיליון מספר 97, חורף 2007 .