ניסים לא קורים לעיתים תכופות, אבל לי קרה נס . ממש בדרך נס , אחרי שאיבדתי כל תקווה לאתר קרובי משפחתה של סבתא רבקה או פרטים כלשהם על מישהו מהם, מצאתי את עצמי בליבו של סיפור מפתיע ומרגש עד דמעות.
דרכם של אנשים צעירים להביט קדימה אל העתיד ולא לעסוק בעברם או במקורותיהם. אולם מגיע שלב בחיים שאדם שואל את עצמו יותר "מאין אני בא" מאשר "לאן אני הולך". הגעגועים לאלו שאהבנו ושהלכו מבלי שוב גורמים לנו לחטט בעברנו, להתרפק על זיכרונות ילדותנו ולנסות ל"החיות" בזיכרוננו דמויות ומקומות מהעבר הרחוק, לחפש את השורשים. ברוב המקרים כאשר מתעורר הצורך ומתחילות להישאל השאלות מסתבר שאין כבר את מי לשאול. מידע רב ויקר יורד לקבר ביחד עם הזקנים ומורגשת הרגשה קשה של החמצה. מאז מותו של אבי שלמה בקיץ של 1999 התעורר בי צורך עז לחקור את מקורות משפחת אגייב, ולנסות ולשחזר את קורותיהם ואף להגיע פיזית למחוזות ילדותם, להתרשם מהנופים, לשמוע את הצלילים ולהריח את הריחות. במיוחד סקרנה אותי השאלה מה גרם לסבא אלישע, בן איכרים רוסי, לקום יום אחד, לנטוש את משפחתו, את דתו ואת כפר הולדתו, לארוז מעט מיטלטלין על עגלה רתומה לסוס וביחד עם אשתו הצעירה ושלושת ילדיו הפעוטים לנוע דרומה במורד נהר הדנייפר כשהמטרה הסופית היא להגיע לארץ הקודש ולחיות שם כיהודי. עניין אותי לדעת מה עבר לאותו איש בראש, איך הוא העז, למה הוא ציפה?
וכפי שאמרתי, לו ידעתי בצעירותי שיום אחד אשאל את השאלות האלו הכול היה פשוט וברור. לצערי הרב תשובות לשאלות רבות, במיוחד בתחום מה חשב אדם ומה היו שיקוליו, לעולם כבר לא יינתנו. חלפו יותר מ-80 שנה מאז אותו מעשה וכל מי שהיה קשור בצורה זאת או אחרת כבר לא בין החיים. מה שנשאר עכשיו זה לאסוף פיסות מידע, לבנות תיאוריות, ולנסות לחבר את הפאזל המרתק הזה.
אחרי שערכתי מחקר מקיף מתוך מסמכים אישיים של סבא שכללו תעודות ורשימות אישיות עדיין לא קיבלתי תשובות מספקות והחלטתי לנסות ולחפש ממצאים ומידע נוסף בכפר מוצאו. השאלה הבאה שנשאלה מה שם הכפר והיכן הוא נמצא ( אפילו את הפרטים האלו לא השכלתי לברר בצעירותי, יתכן שסבא וסבתא דיברו על כך אבל מי בכלל הקשיב להם? את מי זה עניין? ). כאן באה לעזרתי טכנולוגיה מופלאה שנקראת אינטרנט. מזל שטכנולוגיה זאת לא הייתה זמינה בתקופת צעירותו של סבא כי אז בטח לא היה בוחר לחפש את עתידו דווקא כאן, בארץ הקודש, החמה, היבשה, המאובקת ורווית המלחמות אלא מין הסתם היה בוחר במקום אחר על פני כדור הארץ וההפסד היה כולו שלי....
בעזרת אדם רוסי שמתמחה בחיפוש מקומות ואנשים איתרתי את מקומם המדויק של קוסאצ'יובקה- כפר מוצאו של סבא אלישע, וקוסטיוקובקה – כפר מוצאה של סבתא רבקה ( רחוקים כשני קילומטר האחד מהשני ). חיפוש בספר הטלפונים האזורי העלה מספר טלפון של אדם העונה לשם המשפחה שלנו, ולדימיר אגייב. צלצול טלפוני אחד אישר סופית שבנוסף למיקומם של הכפרים מצאנו גם קרוב משפחה ( בן של בן דוד של סבא ) שבעצמו נולד בקוסאצ'יובקה ושסיפור עזיבתו של סבא לארץ הקודש ידוע לו, למרות שאת סבא לא הכיר ( האיש בן 48 ואת הסיפור שמע מאביו ). ולדימיר שמח לשמוע שיש מישהו בעולם שמתעניין בו ובכפר הולדתו והעביר לי מסר ( באמצעות המתווך) שישמח לפגוש אותי ולארח אותי אם אחליט יום אחד להגיע לאזור. זה היה לפני שלוש שנים ובליבי גמלה ההחלטה שאני מגיע לשם ויהי מה. ואכן הגעתי לשם עם מימי בחודש אוגוסט 2003 ולמרות שהרבה מידע חדש לא עלה ברשתי יכולתי אז לאמר בסיפוק שהצלחתי לסגור את המעגל. אולם מסתבר שטעיתי, המעגל לא נסגר אלא נפתח. שם בכפר קוסאצ'יובקה הנידח, השוכן כ-100 קילומטר מדרום לעיר סמולנסק, נזרע בי זרע הסקרנות והאמביציה לחקור את הסיפור של סבא וסבתא עד תום.
לפני כשנה החלטתי לנסות ולכתוב את הביוגרפיה של סבא אלישע שהיה לכל הדעות איש מיוחד במינו ועשה בחייו "מעשים לא סטנדרטיים". החלטתי לחקור עד כמה שידי משגת את ההיסטוריה של משפחות סבא וסבתא ולנסות למצוא תשובות לשאלות שלא השכלתי לשאול את הזקנים בחייהם. הגעתי להחלטה שבכדי שתהיה לי נגישות לחומרים רבים כל האפשר עלי ללמוד את השפה הרוסית. ואכן מיד אחרי חזרתי מהביקור ברוסיה התחלתי ללמוד רוסית. נרשמתי לקורס רוסית בברליץ ואחרי שסיימתי שם את שלב היסודות הגעתי למסקנה שעדיף שאלמד באופן פרטי וכך עשיתי. כיום אני מסוגל לקרוא ולכתוב ברוסית ולגלוש באתרים רוסיים באינטרנט. בעזרת מורתי הפרטית תרגמתי מרוסית לעברית את יומנו האישי של סבא הכתוב בכתב ידו ( הדרך שאותו יומן נמצא והגיע בסופו של דבר לידי גם היא בהגדרה נס וראוי לסיפור בפני עצמו ). לצערי הרב, מתוך היומן לא קיבלתי תשובות על שאלותי, למרות שהאינפורמציה שמצאתי ביומן חשובה מאוד ותשמש אותי בכתיבת הספר. בנוסף ללימוד השפה הרוסית השתתפתי בסדנא לכתיבת ביוגרפיות באוניברסיטה הפתוחה שם קיבלתי בטחון נוסף ותיאבון גדול לכתיבת הביוגרפיה.
אז כמו שאמרתי, אני עושה מאמצים לאסוף עובדות ולאתר אנשים, קרובי משפחה, מכרים וחברים שאולי יודעים או שמעו פרטים וסיפורים על מחוזות ילדותם של סבא וסבתא. מאוד התעניינתי לדעת מה עבר על כפרו ומשפחתו של סבא בתקופת הכיבוש הנאצי. ידעתי שכל האזור ( מערב רוסיה ) נכבש ע"י הגרמנים מיד בתחילת המלחמה. ידעתי גם שבאזור הכפר של סבא ( קוסאצ'יובקה ) היו גם כפרים עם קהילות יהודיות גדולות. ידעתי גם שבכל המקומות שהיו מתחת למגף הנאצי היו משתפי פעולה מקומיים, כאלו שבמקרים רבים היו הרבה יותר אכזריים מהנאצים עצמם. בסתר ליבי פיללתי שלא אתקל בעובדות על פעילות עויינת של מי מבני משפחתנו ( הגויים ) כנגד היהודים או הפרטיזנים.
מאחר והרוסית שלי הולכת ומשתפרת, התחלתי לאחרונה לחפש ולתרגם חומר ברוסית על תקופת הכיבוש שם. והנה לשמחתי נזכרתי שכאשר ביקרתנו בכפר הולדתו של סבא והתארחנו אצל ולדימיר אגייב קרוב המשפחה, קיבלתי במתנה מולדימיר ספר, מעין יומן היסטורי של כפריי הסביבה בו הם מספרים את סיפוריהם האישיים על חייהם ותלאותיהם בתקופות השונות. בספר זה מצאתי מספר סיפורים אישיים של אנשים בני כפרו של סבא, כולל שני סיפורים מרתקים שכתב סמיון אגייב, אביו של ולדימיר, ושם מוזכרת עובדת "ירידתו" של סבא ממולדתו רוסיה ו"עלייתו" לישראל, עובדה שגרמה לבני משפחתו צרות. בן דודו של סבא, אביו של ולדימיר, לא התקבל כחבר למפלגה הקומוניסטית " בגלל שבן דודו נסע לישראל"...וכאן מתחיל בעצם הסיפור שברצוני לספר:
מצאתי באותו "אלמנק" סיפור שמספרת מישהי בשם לידיה סידורובה, ילידת הכפר קוסאצ'יובקה (הסיפור מתורגם במסמך נפרד ונמצא בארכיון של האתר הזה). זה סיפור על ילדותה ועל קורות משפחתה בתקופת הכיבוש הנאצי בכפר. היא מספרת בין היתר על מה שעשו הגרמנים לקהילה היהודית הגדולה בכפר השכן פטרוביצ'י ועל משפחת מורתה האהובה לידיה פטרובנה שהסתירה בביתה נער יהודי פצוע בשם ליובה גורביץ, ושבעקבות הלשנה נלקחו המורה ובתה לחקירה במרתפי הגיסטפו. איך האם וביתה העדיפו למות בעינויים נוראיים מאשר להסגיר את הילד ובכך לחרוץ את גורלו. ואיך בעלה של המורה, פרוקופ וסילייביץ, שהיה מנהל בית הספר בכפר, חירף את נפשו והסתיר בבור שחפר במרתף בית המשפחה את הילד ליובה בכל תקופת הכיבוש, עד ליום השיחרור. עד כאן, סיפור די סטנדרטי, אמנם קשה ומרגש, אבל כמותו יש רבים.
והנה, פתאום הבריק בראשי הברק.....השם פרוקופ וסילייביץ נשמע פתאום מוכר לי....ואכן נזכרתי שבין התמונות הישנות שמצאתי בעזבונו של סבא היתה תמונת פספורט של בחור צעיר אותו לא הכרתי ולא ידעתי מיהו ומה הקשר שלו לסבא. בצידה האחורי של התמונה היתה רשומה הקדשה ברוסית שזה לאחרונה, במסגרת החיטוט שלי בכל טקסט שכתוב ברוסית, תרגמתי לעברית. בידיים רועדות התחלתי לחפש את התמונה בערימת התמונות וכאשר סוף סוף מצאתי את התמונה החזקתי אותה בידי ותרגמתי מחדש את הכיתוב שבצידה האחורי, קפאתי במקומי ורק כעבור מספר דקות הצלחתי להוציא מפי מילה אחת: "וואו!!!"
הנה התרגום לעברית של הכיתוב שמאחורי התמונה:
הביטו וזכרו את השנים הנוראות והשחורות
שעברו עלינו בזמן הכיבוש הפאשיסטי!!!
מוקדש לפרוקופ וסילייביץ
מהאדם אותו הוא הציל ממוות נורא
ליובה 1/3/45
לפתע הבנתי, שהסיפור העצוב והנורא של לידיה סידורובה לא רק מספק עדות על קורותיה של קהילת פטרוביצ'י ועל הקשר של קהילה זאת לקהילת כפרו של סבא. התמונה שמצאתי בעזבונו של סבא הפכה גם את סבא, ובעקיפין אותי, חלק מעלילה נוראית של יהודים נרדפים ע"י מרצחים נאצים ואנשי כפרו של סבא, ואולי בני משפחתו, הגויים, שמחרפים את נפשם להציל נפש אחת של ילד יהודי.....
והשאלה הראשונה שעלתה במוחי היתה "איך לעזעזל ובאילו נסיבות הגיעה התמונה של אותו ליובה גורביץ לאלבום התמונות של סבא?". השאלה השנייה שניקרה במוחי הייתה- "מי היו לידיה פטרובנה ופרוקופ וסילייביץ ומה היה הקשר שלהם לסבא אלישע (רודיון טרפימוביץ אגייב) או לסבתא רבקה (יקטרינה פטרובנה אילינה)?".
במחשבה מהירה הבנתי שיש רק סיכוי אחד לקבל תשובות לשאלות הנ"ל – אני חייב למצוא את ליובה גורביץ!!!! בתקופת המלחמה היה ילד, אם הוא עדיין בחיים הוא צריך להיות אדם בן 70 ומעלה.....אז איפה אתם הייתם מתחילים לחפש?
אני מעריץ גדול של האינטרנט וגם מאמין בניסים. לא שערתי בנפשי שאמצא את ליובה גורביץ באתר הראשון בו החלטתי לחפש, אבל החיים מלאים הפתעות, ולפעמים, לעיתים רחוקות, הפתעות טובות....
מתוך אינטואיציה חסרת הסבר נכנסתי לאתר של יד ושם, גלשתי לאזור דפי העדות, בטופס החיפוש כתבתי בעיברית "ליובה גורביץ", הקשתי על מקש ההכנס.....נדה!!! ואז בא לעזרתי הנסיון הרב שצברתי בחיפוש ברשת. עברתי לאנגלית ומלאתי מחדש את שדה החיפוש " Gurevich, Petrovichi " הקשה על מקש Enter ישששש!!! מצאתי באתר יד-ושם שלושה דפי עדות עם השם גורביץ מהעיר פטרוביצ'י. דף עדות זה טופס שממלא עד שהיה נוכח או יודע על נסיבות מותו של יהודי בתקופת השואה. הדף הראשון היה עדות על הוצאתו להורג בירייה בשנת 1942 , בידי הנאצים, של ישעיה גורביץ מפטרוביצ'י. הדף השני היה עדות על הוצאתו להורג, באותן נסיבות ובאותה שנה, של ישראל גורביץ בן 4 מפטרוביצ'י . הדף השלישי היה עדות על מותו בקרב מול הגרמנים, באותה שנה, של הבחור חיים גורביץ בן 17 מפטרוביצ'י. שפשפתי את עיני, על כל שלושת דפי העדות היה חתום לב גורביץ, מתגורר ברחוב האילנות 1, דירה 4 , יקנעם....בינגו!!!!. למצוא את מספר הטלפון של ליובה גורביץ מרח' האילנות ביקנעם היה ממש פשוט. מתוך כל הגורביצים מיקנעם שעלו בחיפוש אתר בזק 144 עלה השם שאני מחפש" "ליובה גורביץ 04-9592540 ". מצאתי את הנתונים הנ"ל מאוחר בלילה. למחרת בתשע בבוקר כבר שוחחתי ברוסית העילגת שלי עם גברת גורביץ שאמרה לי שליובה לא בבית, "יחזור עוד שעה ויתקשר אליך". ואכן הוא התקשר, וגם הוא לא מדבר עברית למרות שעלה לישראל בשנת 1991 . ואכן הוא הילד ליובה גורביץ אותו הסתיר בביתו בכפר קוסאצ'בקה פרוקופ וסילייביץ. ביקשתי שיסביר לי איך זה שתמונה שלו עם הקדשה לפרוקופ וסילייביץ נמצאה באלבומו של סבי שאמנם נולד בקוסאצ'יובקה אך עזב ועלה לפלסטינה ארץ הקודש בשנת 1923, הרבה לפני מאורעות הזוועה של מלחמת העולם השניה? ליובה היה כל כך המום ונרגש, והרוסית שלי כל כך גרועה שלא הצלחנו להבהיר ביננו את הנקודה הזאת. סיכמנו שאשלח לו בדואר עותק של התמונה והוא ינסה להזכר מה היו גלגוליה, למי נתן את התמונה ומתי. סיכמנו שאחרי שיקבל ממני את התמונה ואת הסיפור שכתבה לידיה סידורובה, ניפגש ביקנעם וננסה בכוחות משותפים ובעזרת השם, למצוא תשובות לכל השאלות….
שבוע לאחר מכן לקחתי איתי את מורתי ( לרוסית, לכל מקרה שאתקשה לדבר ברוסית ) ונסענו ליוקנעם לפגוש את ליובה גורביץ. כמובן שלקחתי איתי את התמונה המקורית שהקדיש ליבה למצילו פרוקופ וסילייביץ, וכן תמונות ישנות נוספות שחשבתי שיעניינו את ליובה. הפגישה היתה מאוד מרגשת. ליובה מיד זיהה את התמונה ופרץ בבכי, ואני ומאיה ( מורתי ) הצטרפנו. ליובה סיפר לנו את סיפורו ואת סיפורה הקשה המשפחה שהצילה אותו, משפחת איבנוב, מהכפר קוסאצ'בקה. סיפר כשהוא ממרר בבכי איך לקחו אנשי הגסטפו את לידיה פטרובנה המורה ואת ביתה הצעירה לוסי. סיפר איך נודע לפרוקופ איבנוב על כך שביתו הוכתה למוות במרתף הגסטפו ושגופתה הקטנה נמצאת בעיירה הסמוכה רוסלבל. איך הכין תכריכים ונסע להביא את ביתו לקבורה ואיך למרות כל הסבל והצער שעבר על פרוקופ איבנוב הוא המשיך במשימתו האנושית להסתיר את הנער היהודי ולטפל בו.
שאלתי את ליובה איך לדעתו התמונה שלו, עם הקדשה לפרוקופ וסילייביץ איבנוב, הגיעה לידי סבי- הוא לא ידע לענות. הוא אמר שעד כמה שזכור לו האגייבים היו שכנים של האיבנובים אבל לא ידע להגדיר את הקשר. בשלב זה התעלומה נשארה בעינה. כמובן שהסכמנו להצטרף לליובה ולאישתו שהכינה עבורנו ארוחת צהרים ממטעמי המטבח הרוסי. ואחרי שסעדנו את ליבנו הראתי לליובה את מספר התמונות הנוספות שהבאתי איתי. אחת התמונות שהבאתי הייתה תמונת פורטרט של אישה . תמיד חשבתי שזאת תמונה של האימא של סבתא רבקה. כאשר החזיק ליובה בידו את התמונה הוא התחיל לפתע לבכות שוב. אחרי שנרגע אמר: "זאת תמונה של לידיה פטרובנה איבנובה, האישה שמסרה את חייה ולא הסגירה אותי לגרמנים". התעלומה הלכה והעמיקה ואיתה התנפצה אצלי התיאוריה שהאישה שבתמונה שתמיד "ידעתי" שזאת סבתא רבא שלי אינה מי שחשבתי ומי שחשבו כל בני משפחתי. השארתי אצל ליובה את המעטפה עם כל עותקי התמונות שהבאתי ונפרדנו ממנו ומאישתו לשלום עם הבטחה שניפגש שוב בקרוב.
באותו הערב צלצל אלי ליובה ובקול נרגש אמר לי שבין התמונות שהשארתי אצלו יש תמונה של משפחת איבנוב בהרכב מלא - לידיה פטרובנה אם המשפחה, פרוקופ וסילייביץ אב המשפחה , הבת ליובה והבת הצעירה לוסי. התעלומה הלכה והתבהרה , התמונות שחשבתי שהן תמונות הילדות של סבתא יקטרינה פטרובנה עם אביה, אימה ואחותה, הן תמונות של משפחת איבנוב, המשפחה שהצילה את ליובה גורביץ, הנער היהודי הפצוע שהפרטיזנים הביאו לביתם ושעליו הם שמרו כעל בבת עינם ואף מסרו את נפשותיהם עבורו......
ליובה סיפר לי שבעבור מעשיהם אלו העניק העם היהודי לפרוקופ ולידיה איבנוב את התואר המכובד "חסידי אומות העולם". ליובה המשיך וסיפר לי שגם אישתו השניה של פרוקופ, יליזבטה קונדראטייבה, זכתה לתואר זה. יליזבטה היתה שותפת סודו של פרוקופ שהמשיך להסתיר את ליובה גם אחרי שהגרמנים תלו את אישתו לידיה ורצחו במכות את ביתו הצעירה לוסי. יליזבטה שהיתה שכנתם של האיבנובים עזרה לפרוקופ לטפל בליובה ואחרי המלחמה היתה לו לאשתו השניה וילדה לו שני בנים ובת. ליובה מסר לי את כתובתו של וולירי איבנוב, בנם הצעיר של פרוקופ ויליזבטה. וולירי איבנוב מתגורר במינסק שבבילורוסיה. על פי הכתובת שמסר לי ליובה הצלחתי לאתר את מספר הטלפון שלו. צלצלתי אליו ושאלתי אותו מה הקשר בין הסבא שלי רודיון טרפימוביץ (אלישע) אגייב לאביו פרוקופ וסילייביץ איבנוב ואיך לדעתו הגיעו התמונות לידי סבי? קיבלתי את התשובה שעליה חשבתי אבל לא העזתי להאמין: "אבי פרוקופ וסבך רודיון היו גיסים, לידיה פטרובנה אשתו הראשונה של אבי היתה אחותה של יקטרינה פטרובנה אישתו של רודיון, סבתך!!!"
וולרי איבנוב מסר לי פרטים נוספים שלא היו ידועים לי על משפחות סבא וסבתא והבטיח לענות על כל שאלותי שאכתוב לו במכתב. הפתרון לתעלומה איך הגיעו התמונות של משפחת איבנוב לאלבום התמונות של סבא או סבתא הפכה לבעיה משנית. השאלה הבאה דורשת עכשיו הסבר: מדוע סבי וסבתי מילאו את פיותיהם מים ולא סיפרו לנו, בני משפחתם בארץ את סיפור הגבורה של בני משפחתם שנשארו ברוסיה ועברו על בשרם את זוועות הכיבוש הנאצי? ידוע לי רק שאחרי המלחמה אמר סבא לסבתא: "כל הזמן יבבת לי ושאלת למה לקחתי אותך ממולדתך וממשפחתך והבאתי אותך לכאן, למקום המאובק והצחיח הזה שנקרא ישראל, ובכן, עכשיו את בטח יודעת שאם היינו נשארים שם היה גורלנו מר ונמהר".....
לפני מספר ימים נסעתי ליד-ושם בכדי לבצע מספר צילומים ב"עמק הקהילות האבודות" עבור ידיד אמריקאי שהקים מספר אתרי זכרון לקהילות יהודיות ממזרח פולין, ביניהן קהילת ראדזילוב, מוצא משפחת אימי. אחרי שסיימתי את משימתי עברתי דרך "גן חסידי אומות העולם" ומצאתי את שמותיהם פרוקופ ולידיה איבנוב ויליזבטה קונדראטייבה חקוקים על לוחות הזכרון. משם המשכתי למשרדי יד-ושם ופגשתי את קטיה גוסרובה, האישה שמרכזת את נושא חסידי אומות העולם מרוסיה. סיפרתי לה את סיפורי ונראה היה לי שהיא המומה ונפעמת. היא הראתה לי את התיק על משפחת איבנוב והסתבר שמלבד עדותו של ליובה גורביץ ועותק תעודות ההוקרה למשפחת איבנוב אין בתיק כל חומר רקע – תמונות וכו'. למחרת שלחתי לה באי מייל תמונות, מאמרים ולינקים. היא חזרה אלי להודות לי על החומר ואמרה שכל חבריה ביד-ושם שמעו על הסיפור ומצאו אותו מעניין במיוחד. היא שאלה אם אסכים שהסיפור יסופר ויפורסם בפירסומים של יד-ושם. תשובתי היתה חיובית.
ליובה גורביץ, מסתבר, אדם מוכשר ומיוחד במינו, שרדן אמיתי. המשיך אחרי המלחמה את חייו ברוסיה בהצלחה רבה. הקים משפחה לתפארת. המשפחה עלתה לארץ בשנת 1991 והתאקלמה יפה. הבן מהנדס תוכנה בחברת חשמל, הבת רופאה בבית החולים בחיפה. להלן מספר שורות רקע על ליובה כפי שהתפרסמו כפתיח לכתבה גדולה עליו ועל סיפור הצלתו באחד מהעיתונים הישראלים בשפה הרוסית:
"שנים רבות מומחה ראשי של מפעל גדול לייצור מכונות כבדות. מרצה בכיר בחוג טכנולוגיית המתכות במכון מסילות הברזל באירקוצק. חתן פרס שר ברית המועצות, ממציא. לזכותו 22 המצאות חשובות. כל זה תוצאות חייו. אךההתחלה הייתה כך:
לב איסאייביץ גורביץ נולד בכפר פטרוביצ'י במחוז שומיאצ'י בפלך סמולנסק. המקום היה מוכר כרב לאומי. כאן חיו רוסים, אוקראינים, בלרוסים, יהודים. יתכן שבגלל זה, כאשר בשנת 1929 הוקם כאן קולחוז, הוא נקרא בשם "קולחוז האינטרנציונל השלישי" . לתפקיד מנהל הקולחוז נבחר לייבה ריסקין. ריסקין שימש בתפקיד זה יותר מ-30 שנה. מתוך 110 המשפחות בקולחוז, 80 היו יהודיות, לכן נודע גם הקולחוז כ"קולחוז העבריים". ההורים של ליובה עבדו בקולחוז, הילדים למדו. בשנת 1941 היה ליובה בן 14 ואחיו חיים היה בן 17. במשפחה היה גם הילד ישראלבן ה-3. הילדים הגדולים חלמו על לימודים והיו להם את כל הנתונים להצליח. חיים סיים בהצטיינות את לימודי בית הספר התיכון והתכונן לבחינות הכניסה לבית הספר הגבוה "דונייצ'ני גורני". אך המלחמה שיבשה את התכניות שלהם, כמו את חייהם של כל תושבי פטרוביצ'י."
תרגמתי את הכתבה המרגשת במלואה וניתן לקרא את התרגום כאן באתר בפרק "סיפורים מקוסאצ'יובקה"
להלן שתי התמונות מתוך התמונות שמצאתי בעזבון של סבא וסבתא ושאותן זיהה ליובה עבורנו. האחת של לידיה פטרובנה, אחותה של סבתא רבקה, והשניה של משפחת איבנוב - האם האב ושתי הבנות. ליובה סיפר שהבת הגדולה ליובוב ( לובה ) למדה באוניברסיטה במוסקבה כאשר פרצה המלחמה, היא התגייסה לצבא ונהרגה בקרבות על מוסקבה.
פרט נוסף שמסר לי וואלרי איבנוב על משפחת סבתא, גם הוא חדש ומפתיע, שלסבתא רבקה היתה בנוסף לאחות ה"גיבורה" לידיה אחות נוספת בשם אגרפינה, או בכנוייה "גאשקה". להלן תמונה של אגרפינה פטרובנה שקיבלתי מוואלרי איבנוב. את התמונה הקדישה "גשקה" לאחותה לידיה בשנת 1922.
שמותיהם של פרוקופ ולידיה איבנוב ושל יליזבטה קונדראטייבה חקוקים על לוחות הזכרון לחסידי אומות העולם ביד-ושם בירושלים
.jpg)
